אידיוקרטיה: הסרט על שרה פיילין לא ישנה את דעתכם עליה
דמותה של שרה פיילין בסרט Game Change, בדיוק כמו דמותה במציאות, היא תאונת דרכים בהילוך איטי שקשה להסיר ממנה את המבט
זהו רק הראשון בשורה של גילויים, חלקם מצחיקים על פני השטח אבל מפחידים כשנעצרים לחשוב עליהם, ש"Game Change", הדרמה של HBO, מלאה בהם. אם אחרי ראיונות הפיאסקו של שרה פיילין (בהם, למשל, האמירה שאפשר לראות את רוסיה מביתה באלסקה) חשבנו שראינו הכל, הסרט הזה מוכיח - עוד לא ראינו כלום. פיילין יוצאת ממנו כוכבת על, אבל גם ילדותית, נקמנית, די שקרנית, מאוד לא חכמה (היועצים הפוליטיים צריכים להסביר לה שהגרמנים היו הרעים בשתי מלחמות העולם), ולא תמיד יציבה נפשית - וזה בעיני הצוות שלה עצמה.
הסרט מבוסס על ספרם של שני עיתונאים פוליטיים בכירים, ג'ון היילמן ומארק הלפרין, על מאחורי הקלעים של בחירות 2008 ההסטוריות, שבסופן נבחר לראשונה מועמד שחור לנשיאות ארה"ב. רב המכר כיסה גם את אובמה והקלינטונים, אבל יוצרי הסרט, הבמאי ג'יי רואץ' והתסריטאי דני סטרונג, ידעו טוב מאוד במה עדיף להם להתמקד. בדיוק כמו בחיים, הדמות של פיילין מהפנטת ומרתקת את תשומת הלב, קצת כמו תאונת דרכים בהילוך איטי שאי אפשר להסב ממנה את העיניים.
ג'וליאן מור תופסת במדויק את הניואנסים הגופניים של פיילין (מעניין אם היא צפתה בקטעים של פיילין או של טינה פיי בסטרדיי נייט לייב כדי להתכונן לתפקיד), וגם מצליחה להעביר קצת ממה שקורה בתוך המושלת - אם כי לא ברור אם יש שם הרבה. וודי הרלסון די מאופק ולכן משכנע בתפקיד המושך בחוטים ולאד האריס יש הרבה יותר כריזמה מלג'ון מקיין אותו הוא מגלם, אבל זאת ממש לא חוכמה גדולה.
הסרט עצמו קולח, עם דמויות קצת יותר אנושיות מהדמויות של ארון סורקין בבית הלבן, למשל, מה שנותן לו מקדם אמון די גבוה. הוא לא מבזבז זמן על מה שכבר ידוע לצופה - הרי הכל נטחן בעיתונים ובערוצי החדשות ובקטעי המופת של טינה פיי (וכן, הם גם פה). נכון, יש גם קצת קלישאות - סצנת המייקאובר של המועמדת, בדיחות דיק צ'ייני, הספינולוגים שמגלים את האור המוסרי ומכים על חטא, אבל ההצמדות לארועים במציאות, השימוש המושלם במשדרי החדשות (מתי כבר ייתנו לאנדרסון קופר סרט שלם משלו?) והמשחק הנהדר, עומדים בהבטחה: המציאות אכן הופכת לדרמה.
בסופו של דבר כל אחד יראה את הסרט מבעד למשקפיים הפרטיות שלו. המתנגדים לפיילין, שלא לומר המפחדים ממנה, יקבלו אישור לכל החששות, ואולי יחליטו שזהו, הגיע הזמן לשנות את השיטה, כדי שמקרה מעין זה לא יחזור. אגב, אולי במיוחד בשבילם הסרט מלא באיזכורים לרונלד רייגן. התומכים שלה, שלא לומר המעריצים השרופים חובבי מסיבות התה, רק יקבלו אישוש לכך שהוליווד והתקשורת הם מעוז ליברלים שמתנגד לרפובליקנים בכלל ולשרה פיילין בכלל.
מה שבטוח, הסרט מוכיח שוב את מה שכבר לא מוטל בספק - לא משנה איך היא או המערכת הפוליטית יוצאת ממנו, שרה פיילין כאן כדי להישאר. האשה שחשבה שמלכת בריטניה היא שמנהלת את ענייני הממלכה היא עכשיו המלכה האם, ונתיניה הרפובליקאים מחכים ליום בו תימל בעדתה ותחליט לחזור למירוץ לבית הלבן. באחת הסצנות האחרונות - ולא, ברור שאין כאן ספוילר - אחד היועצים מנסה לנחם את חבריו, בעיקר על האסון שכמעט והמיטו על המדינה, לו היו מנצחים. מי יזכור אותה בעוד יומיים, הוא אומר, שחצני ובטוח בעצמו, בניסיון שנראה עלוב לנוכח תשואות "שרה! שרה! שרה!" של הקהל שמצא גיבורה חדשה. שרה. שם בסיסי, עם טון מנהיגותי שכזה. שם שנשמע מנהיגותי לא רק באנגלית.
שמנו לב בתגובות שחלקכם חושבים שהציטוט על אלסקה הוא בדיחה של טינה פיי. אז הנה היא, שרה פיילין, בשר ודם, מוציאה את הפנינה מפיה:
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם