אלכימאי של אופטימיות: על אלבום ההופעה של יוני רכטר
אלבום ההופעה הכפול של יוני רכטר גרם לרז ישראלי להזכר למה הוא אוהב (סליחה, מעריץ) אותו - בגלל ההפקה הרגישה והפרפקציוניסטית, הצלילים המאושרים והקסם שאפשר לתאר רק כ"רכטרי"
יוני רכטר, ''העיקר זה המוזיקה'', התו השמיני
גאון. יוני רכטר צילום: אריאל בשור
בשנת 1998 עבדתי בסניף "טאואר רקורדס" בחוצות המפרץ בחיפה. היה זה בוקר שטוף שמש והחנות הענקית היתה ריקה מאדם. יוני רכטר, גבוה כמו עץ ושקט כמו אוושת הרוח בעלים, נכנס לדפדף במחלקת הג'אז המכובדת של מה שהייתה פעם אימפריה, בזמן הפנוי שהיה לו עד הראיון ברדיו חיפה ששידר מעלינו. מכרתי לו את Getz/Gilberto, אחד האלבומים המחייכים ביותר בכל הזמנים, ונשכתי את שפתיי. אז לא היה לי האומץ להגיד לו עד כמה הצלילים שלו נוגעים בי ושלמרות שבדרך כלל אני לא מתחבר למוזיקה שמחה, את האופטימיות הכנה שלו אני לוגם בשקיקה. ושעבורי הוא בעצמו אנטוניו קרלוס ג'ובים הישראלי.
13 שנה עברו מאז ועדיין קשה לי לדבר על אלבום ההופעה הכפול החדש של רכטר בלי להסחף בזרם בנאלי של מחמאות ומילות תואר נדושות. כלום לא השתנה. רכטר הוא אלכימאי של אופטימיות, חיוביות ושמחה, קוסם של מלודיות, רתך סגנונות. הוא מעניק למילים פירוש חדש בטכניקה מוזיקלית יוצאת דופן, בקולו המיוחד, בתשוקה מלודית שהולכת על הגבול הדק שבין שכלתנות אקדמית לצניעות כובשת.
גאונותו של רכטר התבטאה במלוא הדרה מאחורי הקלעים, בכתיבתו לאחרים. הדרך בה הוא מתאים את הצליל, המנעד והתוכן לאמן לו הוא כותב או מפיק, בין אם מדובר ביוסי בנאי ז"ל, גידי גוב או אריק אינשטיין, רכטר ממקסם פוטנציאל של כל שיתוף פעולה במעשי הכשפים הידועים שלו, בהפקה רגישה ועדינה אך פרפקציוניסטית למשעי. מטבעו הוא חובר למבצעים, לא מתפלש באור הזרקורים שכה אוהב אותו, מבטא את עצמו דרך לבבות אחרים. גם באלבום הזה, רטרוספקטיבה מקיפה של הקריירה הענפה שלו, רכטר מקיף את עצמו בעשרות מוזיקאים מוכשרים, בקולות זכים וצלולים, במקהלה, בכלי קשת וכלי הקשה, בקונטרבס עמוק וסקסופון מעלף. כשמתלווים אליו יוצרים רמי מעלה אחרים, התוצאה גדולה בהרבה מסך חלקיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם