סינגולר: האם שלמה ארצי איבד את זה?
כל שיר של חווה אלברשטיין הוא סיבה להתרגש, קובי פרץ הוא עדיין אותו קובי פרץ, רות דולורס וייס מספקת מוזיקת רקע ושלמה ארצי כנראה כבר עייף. הסינגלים של השבוע
חווה אלברשטיין, ''עוד יום אחד''
חומרים לאלבום אוסף שירי אהבה של אלברשטיין ("סיפור אינטימי"), שצפוי לצאת לחנויות בשבוע הבא.
השליפה המפתיעה הזאת מהבוידעם עושה את הבום שלה - האפקט הראשוני הוא צמרמורת של נוסטלגיה מעציבה (כי היינו אז הרבה יותר צעירים ויפים, אם בכלל היינו) ומשמחת (כי חווה אלברשטיין נשמעת שם בול אותו דבר כמו היום, אז אולי גם לנו עדיין יש את זה) - אבל האופוריה הזאת מתפוגגת די מהר. גם לנוכח העובדה שיאיר רוזנבלום יצר לפחות 40 מלודיות טובות מזו, ובעיקר באשמת העיבוד וההפקה, שאינם עומדים במבחן הזמן. קצת חבל שכך, נכון, אבל, בשורה התחתונה, כן, יש סיבה להתרגש. לא בכל יום יוצא לרדיו שיר חדש של חווה אלברשטיין הישנה.
צמרמורת של נוסטלגיה מעציבה ומשמחת. חווה אלברשטיין
צילום: אסף אנטמן
רות דולורס וייס, Trouble, One for My Baby
הבעיה היא שברוקנ'רול המטרה היא פחות להצדיק כישורים ויותר לרגש בעזרת כאלה. מעבר לרתיעה הקלה שמעוררות שתי הטפיחות המוזיקליות האלה של וייס על השכם של עצמה, קשה גם להבין איזו תרומה בדיוק יש בהן, ובאלבום הקאברים כולו, לחיינו. אפשר, כמובן, להשתמש באלבום הזה כמשהו שיעבוד טוב לרקע ארוחת ערב עם דודים בני 60, פנסיונרים של חברת החשמל - כן, הם ודאי ינענעו ראשם בהנאה, יתעניינו בזהות הזמרת הנהדרת וישאלו בפליאה "מה, באמת?! ישראלית?!" - אבל בזאת, פחות או יותר, מסתכם הערך של אלבומי קאברים מהסוג הזה. לכל היותר, הם יכולים להוות קישוט נאה לאווירה.
Trouble:
One for My Baby:
שלמה ארצי, ''כל יום''
מה, באמת?! ישראלית?! רות דולורס וייס
צילום: אסף אנטמן
שלמה ארצי, ''כל יום''
לא, ארצי לא זורק ז', חלילה. שיריו החדשים, ברובם, לא גרועים עד כדי מבוכה. הם - ובכללם השיר הזה - סתם בינוניים-מינוס. אין כמעט שום קשר בינם לבין המלודיות הסוחפות שארצי חיבר בשנות השבעים, השמונים והתשעים - שישבו, בתחילה, על עיבודים תזמורתיים מושקעים, ובהמשך על עיבודי פופ/רוק מבריקים. איפה "צוותא", "פתאום כשלא באת", "שינויים במזג האוויר", "נרקוד נשכח" ו"את ואני", ספוגי האמת והחיות, ואיפה "כל יום" היבש, הסטרילי, הכנוע והריקני. האם ייתכן שארצי איבד את אונו כקומפוזיטור? מי שבאמת-באמת אוהב את ארצי ודאי מקווה מאוד שלא. מי שסתם אוהב את ארצי יעוף גם על השיר הזה, לכשיבוצע בקיסריה.
ליאור פרלה, ''מחר''
כלומר, אחרי שמשלימים עם חוסר היכולת של פרלה לבטא את מצוקות נפשו בשפה פרטית, מקורית, שאינה נסמכת על תבניות ליריות משומשות של בלדות רוק. רק אז, בעצם, אפשר להגיע למקום שפרלה מכוון אליו - לבו הבוער מאהבה ומחרדת נטישה - ולהבין שמתחת להגשה האלגנטית והמעומלנת נמצא בחור עם רגשות רציניים, שבאמת רוצים להתפקע. הלחן, מצדו, בינוני למדי, אבל העובדה שאין לשיר פזמון, או לפחות מבנה מקובל של פזמון, גורמת לכך שבסופו של דבר הוא בכל זאת מצליח לעניין ולחלחל. הצעת המדור: היעזרו סבלנות. אל תשפטו את השיר עכשיו. חכו עם זה למחר.
רגשות רציניים שרוצים להתפקע. ליאור פרלה
יח''צ
קובי פרץ, ''שוברת לבבות'', ''זכיתי''
טוב, אין טעם לקטר, נתחיל עם הראשון, "מציירת לבבות". התדמית החדשה שפרץ משתדל לבנות לעצמו - תדמית של אמן רציני שלא מרשה יותר לאף אחת לבלבל אותו בלי לעשות לו חשבון - באה לידי ביטוי מוחשי בבלדה הרומנטית הזאת, שכתב שמעון אוחנה והלחין שיקו חייק. האמת היא שבסך הכל הקובי פרץ החדש די דומה לקובי פרץ הישן - הבלורית עדיין מחומצנת, הקיטש עדיין ערך מקודש בשיריו - רק שעכשיו הוא קצת פחות מצחיק. מה נשאר, אם כן? אה... אה... אה... לא יודע, נעבור לשיר הבא - דואט נוסף עם אישתאר בשם "זכיתי" (הקודם שלהם, "יחד", היה הצלחה די מסחררת כשיצא ב-2009, בעיצומה של המהפכה הים תיכונית). טוב, זה היה די ברור: אם השיר הראשון הוא בלדה, השני חייב לעשות שמח. ככה זה עובד בז'אנר. האם השיר באמת עושה שמח? קשה לקבוע. זה תלוי בכל מיני גורמים אחרים, שלא נוכחים בחדר הקטן והחשוך שבו נכתבת הביקורת הזאת, כמו למשל אווירה וערק. האמת? גם ככה הוא מוצלח יותר מהבלדה השמאלצית שמחוברת אליו, אבל נחכה עם התובנות הסופיות עליו עד החתונה הקרובה.
"מציירת לבבות":
"זכיתי":
הבלורית עדיין מחומצנת והקיטש עדיין ערך מקודש. קובי פרץ
צילום: רונן אקרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם