מגניב להיות מרובע: אריק ברמן נועז באלבומו החדש
גם אם אריק ברמן לא תמיד עובר את הרף שהוא מציב לעצמו באלבומו החדש והמרובע, הניסיון הנועז להיות שאפתני ראוי לבדו לתשואות
קבע לעצמו רף גבוה מדי. אריק ברמן צילום: רן גולני
אם מאמצים את הקביעה הפופריינית, שלפיה רק הנחה שניתנת להפרכה ראויה לתואר "מדע", אזי הרוק-פופ העברי סובל מלא מעט פסבדו מוזיקאים. לרוב אין זו עמדה מודעת לעצמה, אלא תוצאה של פחד מפני כישלון, שמונע מהאמן להתחייב ליצירה ומציב אותו מחוצה לה, כמתבונן מהצד על מעשה ידיו. לעתים ההימנעות מסיכונים מגולמת באירוניה, לעתים בקלילות יתרה, ובפעמים אחרות בצמצמניות שמקטינה את היצירה לממדים כאלה, עד שאין בה מרחב לטעויות, ולפיכך אפשר להתעלם ממנה, אך לא לשפוט אותה לשבט.
אין תארים שהפסבדו מוזיקאי חרד מהם יותר מאשר יומרני או שאפתני. הוא מתחיל להתגרד בכל פעם שהוא מזהה חשד קל לפאתוס, למליצה או לרגשנות, ואין עלבון קשה יותר עבורו מאשר פתטי. את החשש שלו מפני כישלון הוא מתרגם לאמירות על פחד מפני הצלחה, שמאירות אותו בענווה. אך דווקא העיסוק האובססיבי שלו בשני הקטבים הוא שהופך אותו לאמן מדומה. יצירה ראויה לתואר אמנות, כפי שתזה ראויה להיקרא מדע, רק כאשר היא נוטלת סיכונים, כגון להיכשל, להיות נלעגת או להיות מותקפת בחיצי ביקורת.
האלבום המרובע "גבר, אשה והוויילדרנס" הוא בדיוק מסוג היצירות שבזכותן אריק ברמן הוא אמן שראוי לתארו. ממדיו של האלבום, שמות השירים הפומפוזיים ואורכם שנמתח לעתים על פני יותר מעשר דקות, הפאתוס שניכר בו והרצינות התהומית שבה נכתב הפרולוג שפתח את החוברת עבת הכרס - כל אלה נעים בין השאפתני והיומרני בלי שמץ של התנצלות, והם עדות מהימנה לכך שאם יש לברמן חששות מפני "מה יגידו", הרי שהם ניגפים מיד לטובת הרצון להגשים את מאווייו. ברמן לא מפחד לעורר ציפיות. הפרויקט הראוותני והזמזום היחצני שליווה אותו עד צאתו אכן קבעו רף ציפיות בגבהים שמטילים אימה על מוזיקאים שלא ניחנו במספיק אומץ לב. בחלקו הראשון של האלבום ברמן אף עומד בציפיות די בהצלחה.
"גבר, אשה והוויילדרנס" הוא יומן מסע שערך ברמן במשך תשעה חודשים ברחבי ארה"ב (כולל מפה מצורפת). אחרי שני שירים, שניתן לפרשם בתור פרידה מנקודת המוצא הפיזית והרגשית, יוצאים לדרך בשיר "איזה אושר באי הכמה בבית סבתי" עם "ג'וינט על הג'יפ שבקור הניו יורקי הנפלא". ככל שמתקדמים לטבור היבשת, אווירת האמריקנה גוברת ומתווספות דמויות מההווי המדומיין של המרחבים האמריקאיים, בהשראת יוצרים כמו בוב דילן או ג'ק קרואק, שתצלום של אחד מעמודי ספרו "בדרכים" מופיע בחוברת המצורפת.
רות היא הדמות השנייה המופיעה בסיפור, אחרי מרים מהרצועה השלישית, ולה מקדיש ברמן מכתב מולחן יפה ומנוסח בקפידה, על פי נוסח הכתיבה שברמן מבקש להתמחות בו - סיפור מחורז של פיסת חיים שזור במשחקי מילים מאיר אריאלים כמו "איזה מרחק עליי לגחון / עד שגם אני אדע לנחש אישה נכון", שלפעמים גם מצליחים לא להיראות כפרודיה על מקור ההשראה.
"היי רות, איך עובר לך החורף בלעדיי" הוא אחת מיני בלדות רבות באלבום, בדרך כלל אחרי שיר קאנטרי או בלוז, ומושא השיר היא אחת מאין ספור שמות המופיעים בו. אלא שריבוי השמות הוא עוד אחד מהמאפיינים המקשים על המאזין לצלוח את ארבע חלקיו. דמיינו ערב שבו אתם מארחים חבר שחזר מהניכר, והנה הוא מפליג בסיפורים על הרפתקאותיו. ברגעים הראשונים, אם הוא מספר מיומן, נתונה לו ההקשבה שלכם. אלא ככל שמתארך הסיפור, תשומת הלב מתערערת, שמות הגיבורים נמהלים זה בזה, הפרטים מתפוגגים, וכל מה שעובר לכם בראש הוא מתי לעזאזל היעפת שמנעה מהאורח להירדם בלילה תיתן בה את אותותיו.
הפיהוקים מתחילים בדיסק השני. הוא נפתח ב"רוזה ג'ייקובס" - רגע, זה לא הכל, "השם המלא הוא "היי רוזה ג'ייקובס! (הזדמנות דופקת בדלת)" - כחמש דקות וחצי מפרכות, ואחריו סיפור בן יותר משש דקות וחצי על אחד, ג'ון סמית'. יפה שברמן מצא עניין בכל אלמוני שנקרא בדרכו, במקרה הזה הבחור מצפון דקוטה כפי שמפורט בחוברת, אלא שברמן לא מצליח לשכנע שאכן שלל הטיפוסים שפגש הם סיפור ששווה להתעכב עליו. כלומר, למה זה אמור לעניין אותי שלג'ון סמית זה יש דודג' 1975 ומחר מצפות לו 15 שעות נסיעה לאיידהו?
כך זה נמשך גם בחלקו השלישי של האלבום, המוצלח יותר מקודמו. למרות שיר פתיחה מצוין בן יותר משבע דקות וחצי, שבו ברמן מגולל עלילה שנפתחת באזיקים ובגירוש מקולומביה הבריטית ומסתיימת בגאולה מיממה מסויטת ובבלדת הקאנטרי המוצלחת שאחריו, גם הדיסק הזה בינוני למדי. ובינוניות היא הדבר האחרון שמוזיקאי יכול לחיות איתו ביצירה בת 36 שירים בעלי אורך ממוצע של פרק בסונטה.
בשיר האחרון באלבום, הסוגר את חלקו הרביעי - שבו שיר בן יותר מרבע שעה, נפלא אגב - ברמן מסכם במעין דפדוף באלבום התמונות של המסע. בין כל השמות ונקודות הציון, אחרי שחרשת איתו את ארה"ב לרוחבה ולאורכה, ולמרות המפה המצורפת, התחושה היא שהתברברנו: איפה אנחנו? באריזונה? בפיניקס? בטוסון? בסאן ואלי? ומי זה הטיפוס הזה? ביורן? טום? ג'ודי? פגי דיי? דני דנון?
ברמן אם כן ראוי לשבחים על התעוזה ועל הקרביים שהוא שפך, על המלאכה המאומצת שבוודאי נדרשה ממנו (אף שהאלבום כולו הוקלט בסופו של דבר בתשעה ימים, בעזרתו של משה לוי שנפגש עם ברמן ועם נגניו בנשוויל), על המעמסה הנפשית שכרוכה באלבום שכזה ועל הכישרון לכתוב שפע של שירים בזמן קצר יחסית. אלא שבסופו של דבר הרף שקבע ברמן לעצמו התגלה כגבוה מדי. הניסיון שלו לעמוד בו, עם זאת, מעורר הערכה. בשיר "עיר ובהלות", כשם ספר שיריו המצוין שיצא לאחרונה, כותב אלי אליהו: "ואני יודע כי בדממה אני כותב / ובדממה נמחק. אבל מכרח אדם / להשאיר אחריו סימני מאבק". סימני המאבק הם אלו שמזכים את ברמן בכרטיס למסע הבא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם