אילו שלושה ספרים היה לוקח ניצן הורוביץ לאי בודד?
יצירת מופת רוסית, הספר המרגש ביותר של המינגוויי וגם בחירה מקומית. שלושת הספרים שחבר הכנסת ניצן הורוביץ היה לוקח איתו לאי בודד
המינגוויי עשה את העולם למקום טוב יותר. ניצן הורוביץ צילום: רענן כהן
1. "האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב: ספר שלוקחים לאי בודד, צריך שיהיה כזה שניתן לקרוא בו פעמים רבות, וכל קריאה צריכה לרתק מחדש, ולחשוף משהו שלא חשבת עליו קודם. הספר הראשון שהייתי לוקח מהסוג הזה, הנדיר כל כך, הוא "האמן ומרגריטה". הוא מצליח להפעים אותי בכל פעם מחדש, למרות שקראתי אותו פעמים רבות, מאז שהייתי ילד, עוד בגרסה שנקראה "השטן במוסקבה". הכל יש בו, בספר הגאוני הזה, שהוא חובק עולם לא רק מבחינת העלילה, שמתרחשת בשלושה מימדים מקבילים, אלא גם מבחינת המסרים האוניברסליים שלו על אהבה, אמונה, רוח האדם, יצירה, חופש, דיכוי ומוות. אבל מעבר לרעיונות הגדולים ולצוהר שבולגקוב פותח לעולמות שונים ומשונים, זה פשוט ספר מרתק, קולח בצורה בלתי רגילה, וגם מצחיק עד דמעות. אני רק יכול לדמיין את חווית הקריאה בשפת המקור, ברוסית. לצערי אין לי אפשרות להשוות למקור, אבל התרגום לעברית של פטר קריקסונוב, כולל ההערות המעולות שלו, הוא יצירת מופת.
2. "למי צלצלו הפעמונים" מאת ארנסט המינגוויי: כל ספר של המינגוויי הוא חגיגה. תמיד השתאיתי מהיכולת המופלאה שלו לתאר את המצבים הרגשיים המורכבים ביותר, במשפטים קצרים ותמציתיים כל כך. כשהייתי עיתונאי ממש קינאתי בו, ואפילו ניסיתי לחקות את הסגנון שלו, כמו רבים אחרים, אבל המינגוויי הוא יחיד ומיוחד. מכל ספריו הנהדרים, כמו "הזקן והים", "וזרח השמש", המרגש אותי ביותר הוא "למי צלצלו הפעמונים" על מלחמת האזרחים בספרד. זו לא רק ספרות גדולה, אלא גם יצירה פוליטית ממדרגה ראשונה, שתרמה לעיצוב השקפת עולמי. קבוצת לוחמי החופש של ספרד הרפובליקנית, במאבק נואש בהרים, מול הפאשיסטים. וגם ביקורת עצמית לא מעטה יש שם. רוברט ג'ורדן, גיבור הספר, הוא הגבר האידיאלי: אמיץ, חכם, לוחם, חזק, רגיש, נדיב, ובעל הכרה חברתית ופוליטית. אין לי ספק שהמינגוויי רצה שיראו בו עצמו דמות כזו. קראתי הרבה על המינגוויי, והוא לא היה רוברט ג'ורדן. אבל הוא הביא אותו לעולם, ובכך עשה את העולם למקום טוב יותר.
3. "ספר הדקדוק הפנימי" מאת דוד גרוסמן: כבר הרבה שנים אני מהרהר מה קרה לו לאהרון, גיבור הספר הזה, וכשאני מסתכל סביבי אני מגלה עוד הרבה אהרונים כאלה. זו יצירה רגישה בצורה בלתי-רגילה, טעונה ומטרידה מאוד, על ההתבגרות של ילד ירושלמי. בגיל 11 אהרון היה ילד מוצלח ואהוד, עם המצאות מלאות דמיון, שסימנו הבטחה גדולה לעתיד. אבל תוך ארבע שנים בסך הכל, בתהליך של התבגרות נוראה, הוא נדחק החוצה ממסלול החיים של בני גילו. הוא נשאר מאחור, בודד, דחוי, מעורר סלידה ממש. בעיני,
זה אחד הרומנים הגדולים של הספרות העברית. גרוסמן עוקב אחר המעבר של אהרון מהצלחה חברתית וחמימות משפחתית להסתגרות קיצונית בתוך עולם פנימי - כמו אדם שנקבר חי בתוך ארון מתים, ועוד בגיל ההתבגרות. במקום שיפרח כנער מקסים ומוכשר, הוא עובר דרך מצבים מזעזעים של בגידה, ושקר, וגסות - חיים שמוחמצים מול עינינו. כשהספר יצא הייתי באמצע שנות ה-20 שלי. אם הייתי קורא אותו כנער, אני בטוח שהייתי חוסך לעצמי כמה מייסורי ההתבגרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם