תחנות רוח: תחנות התרבות של שהרה בלאו
ריקוד הצ'ארדש, "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", "ארבייט מאכט פריי", "שרימפס" וסימפוני מטאל. תחנות בחייה של שהרה בלאו
בתיכון: עוד כשהייתי בתיכון היתה לי משיכה לספרות פנטזיה, אימה, גותיקה וערפדים - החל באדגר אלן פו וכלה ב"פרנקנשטיין" של מרי שלי - אבל גולת הכותרת היתה דווקא הסדרה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" של מיקי בהגן, ששודרה, ובכן, בשעת לילה מאוחרת בערוץ 1. לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך: ששון גבאי כבובה כרותת ראש, ענת עצמון כאם פירומנית, וכמובן האוזן המכושפת של מיכל זוארץ, שצמחה לממדי ענק וזכתה מאוחר יותר למחווה ב"זהו זה". בהמשך כבר התוודעתי ל"טווין פיקס" והבנתי מהי אימה אורבנית אמיתית, אבל עד היום אני מתגעגעת לסיפורים האפלים המשונים ההם, ובשנים שחלפו בין כתיבת הספר הראשון לספר השני שלי שעשעתי עצמי בכתיבת סינופסיסים אפשריים לעונה השנייה.
בשירות הלאומי במכון ללימודי השואה: מהרגע שכף רגלי דרכה במכון הרגשתי כמי ששבה הביתה. עד היום אני מחשיבה את השנה הזאת כשנה המשמעותית ביותר בחיי. במהלך אותה שנה, בין שאר הפעילויות, הופעתי בפני תלמידים במיצג אמנותי בשם "זוכר יום אפל" ובו גילמתי ניצולת שואה. אני חייבת לומר שלפעמים אני מתגעגעת לתפקיד הזה. לקראת סוף השנה צפיתי ב"ארבייט מאכט פריי" של תיאטרון עכו. זה היה מסע מהפנט, נקרופילי, מבעית ונפלא ששינה את כל תפיסת השואה שלי, את הדרכים שיש לזכור אותה ואת ההכרה בכוחה של אמנות. בלי שידעתי אז, נזרע בי הגרעין שלימים יהפוך להיות טקס יום השואה האלטרנטיבי הראשון.
בתחילת העבודה כעיתונאית: התחלתי ככתבת בערוץ 7 הבתולי של תחילת שנות התשעים, ששידר שירים ברצף ואת יומן החדשות "לפי שעה". מהר מאוד התברר לי שאני לא בדיוק חיית אקטואליה. השיא היה כשנשלחתי לסקר את האזכרה לאוטובוס הדמים, שנערכה בצומת גלילות. מתברר שבמהלך האזכרה התמוטט שמחה הולצברג, אבי הפצועים, וזמן קצר לאחר מכן נפטר. כשחזרתי הביתה כבר חיכו לי טלפונים היסטריים מהמערכת, והאזכרה השולית הפכה לאייטם מרכזי. הם כמעט התעלפו כשנודע להם שלמרות שנכחתי במקום לא היה לי צל של מושג מה אירע שם. "כן, שמתי לב שהיתה איזו מהומה", אמרתי באדישות והקראתי להם באריכות את הכתבה המנומנמת והפיוטית שהכנתי. זו היתה כמובן הכתבה האחרונה שלי.
בזמן כתיבת הסיפור הראשון: הסיפור הראשון שכתבתי נקרא "שרימפס" ועסק בבחורה דתייה שמתנשקת לראשונה עם גבר חילוני שדקה קודם לכן אכל שרימפס, ובעקבות זה היא נכנסת לסחרור אובססיבי. הסיפור פורסם לפני כעשור ב"סופשבוע" של "מעריב" ועורר עניין רב, אם כי, כצפוי, לא כולו היה חיובי. בעיניי. זה היה סוג של תיקון, כי כמה שנים קודם לכן כתבתי ספר ראשון ושלחתי אותו לכל ההוצאות בארץ, ומובן שמכתבי הדחייה הגיעו בזה אחר זה. עד כדי כך התקשיתי לשאת כל דחייה שהיא, שלא השתמשתי בשמי אלא בשמה ובכתובתה של חברתי הטובה, כדי שמכתבי הדחייה יגיעו אליה הביתה. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שבפעם הבאה זה יהיה שונה, ואכן, את "יצר לב האדמה", ספרי הראשון, כבר כתבתי תוך ידיעה שהוצאת זמורה-ביתן עתידה לפרסם אותו.
בסמוך ליציאת הספר הראשון: הכתיבה היתה קשה. שנים של כתיבה פובליציסטית לא הכינו אותי לתעצומות שנדרשות כדי להשלים רומן. נעזרתי בקריאה אובססיבית של כל ספרי מרגרט אטווד ובהאזנה למוזיקה. האמת היא שאני כמעט מתביישת לפרט את האלבומים שהאזנתי להם בזמן כתיבת הספר. חבריי האנינים לועגים באופן קבוע לטעמי המוזיקלי, הקיטשי והפרובינציאלי לטענתם - אבל אתה יודע מה? לא אכפת לי. שמעתי את המכשפות (הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים),
בימים אלה: בימים אלה רואה אור ספרי השני, "נערות למופת", שמתאר את סיפורן של נערות אולפנה שעורכות חזרות להצגה המבוססת על מיתוס 93 הנערות שהתאבדו יחדיו כדי שלא תיפולנה בידי הנאצים, ובמהלך החזרות על המחזה האפל משתנה אט אט הדינמיקה ביניהן וכל האכזריות שטמונה בנערות פורצת מהן. אני מרגישה שהחזרתי כמה רוחות רפאים נושנות מהעבר. חברות ילדות שלא ראיתי שנים יצרו פתאום קשר, וכתוצאה מזה אני מרגישה שוב כמו בגיל 17, לטוב ולרע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם