רוקנרול, בייבי: בילי לוי היא רוקרית לוהטת וגם אם
היא דגמנה באירופה, כיכבה בסצנת הלילה של תל-אביב ופספסה קריירה מוזיקלית בהוליווד. היום בילי לוי, רוקרית, במאית ואם לוהטת, מפזרת ניצוצות של גלאם בפתח-תקוה
"לקח לי המון זמן להגיע לזה", אומרת לוי, בת 39, "ובדיוק כשזה קרה והחתימו אותי סוף סוף בחברת תקליטים אירופאית והציעו לי לצאת לטור, גיליתי שאני בהריון. ידעתי שהזמן דוחק ואני צריכה להתחיל לנסות, ובגלל גילי המופלג חשבתי שזה ייקח זמן. בפועל, אחרי חודש נכנסתי להריון, והכל קרה יחד. את סיבוב ההופעות הראשון עשיתי עם ג'וליאן בבטן, בחודש שני, עם כל הבחילות וכל מה שנלווה לזה, ולסיבוב השני כבר לקחתי אותו איתי. הוא ילד מדהים, וזה היה מרתק עבורו לפגוש כל כך הרבה אנשים מעניינים. התנודות של האוטובוס הרדימו אותו בקלות, והיה נורא קל איתו. אני חושבת שהוא רק נהנה, היום הוא בן שנה וחצי, ובגיל 16 יהיה לו מה לספר לחבר'ה".
לוי והרכב הרוק הבועט שלה, Billy and the Firm, מרבים להופיע בשנים האחרונות באירופה, שם הם כבר חתומים, כאמור, בחברת תקליטים. עם השפעות שנעות בין סוניק יות לג'וני קאש ועם טקסטים שלוי עצמה כותבת, אלבום הבכורה שלהם, Thoughts from the Lioness' Lab שיצא בשנה שעברה באירופה, זכה לתשבחות בעיתוני המוזיקה ביבשת. ב-14 באפריל האלבום יצא גם כאן, כולו באנגלית, ועכשיו לוי כבר עובדת במרץ על אלבומה השני. חוץ מהיותה סולנית, היא כבר כמה שנים עובדת בצמוד להרכב הישראלי הבינלאומי "בלקן ביט בוקס" כוי-ג'יי ומפיקת וידיאו ארט להופעות, וגם ביימה עבורם ועבור אמנים נוספים קליפים.
בלייני תל-אביב של שנות התשעים זוכרים את לוי בעיקר כדוגמנית ונערת מועדונים פרועה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהסצנה. היא נולדה בפתח-תקוה לאב בעל חנות חיות מחמד ואם עקרת בית, אחות בכורה לשלושה אחים. בנעוריה צרכה מוזיקת מיינסטרים ("בון ג'ובי, מדונה"), אבל בגיל 17 היא טעמה את טעמה של תל-אביב, ואיתה גם מוזיקה אחרת. אחרי כמה ערבים פרועים בפינגווין היא מצאה את עצמה במדים, ורק אחרי שהשתחררה, החליטה להשתמש בנתוניה הטבעיים והחלה לדגמן. "בגיל 14 לא היה על מה לדבר, הייתי רזה וגמלונית ואבא שלי היה צוחק עלי. אחרי שהשתחררתי התערבתי עם החבר שלי שאני אוכל לדגמן באירופה, הוא שלח תמונה שלי לסוכנות של שרית דמיר, וככה זה התחיל".
לוי השתתפה בתצוגות ובכמה פרסומות ("לפריגת ולטלפון מנגו"), ואחרי חודשיים נסעה לאירופה, שם גרה ודגמנה במשך שנתיים. "שם התחיל החיפוש העצמי שלי. בדוגמנות יש לך המון זמן פנוי, וניצלתי אותו למוזיאונים ולהופעות. במהות שלי אף פעם לא הייתי דוגמנית. כדי לעשות את זה את צריכה להיות מסורה לזה בצורה טוטאלית, בהתעסקות בגוף ובטיפוח, ואני לא הייתי שם. השתמשתי בזה בשביל לנסוע בעולם, זה יותר עניין אותי. לדגמן בקטלוגים של בגדי ים זה לא ממש מעניין. הרווחתי הרבה כסף ובזבזתי הרבה, אבל בגיל 21, כשחייתי עם בנות 15 בדירת דוגמניות ולעומתן הרגשתי זקנה ושהחיים שלי נגמרו, החלטתי לחזור".
כשחזרה חברה ליוסף פרץ, שהיום ידוע כמעצב יוסף, אבל אז התפרנס מעבודה בחנות בגדים וריקוד במועדונים. "הכרתי אותו בתצוגה של גוטייה. אני דגמנתי והוא רקד". השניים הפכו לחברים הכי טובים, ויוסף הכיר ללוי את העיר מחדש. "היינו בליינים מטורפים, קורעים את העיר ורוקדים בטירוף שלנו. בכל מקום - בדולפינריום, בלולה בר, באלנבי 58. יוסף היה מלביש אותי לפני יציאות, שלא תדעי מצרות. הוא היה מוציא אותי מהבית עם מכנסי פאייטים קצרים, ורולים על השיער שבתוכם שזורה פיאה ורודה. הוא עבד אז ב'קמרון' בשינקין ומכר מכנסי ויניל לכל מיני פרחות. באיזשהו שלב החלטנו לעשות מזה כסף, בנינו מופע ריקוד ועלינו איתו במועדונים. זה היה פאן. בכל הזמן הזה לא עשיתי סמים, לא נגעתי בשום דבר, כלום כלום. זה הכל היה מה'מוג'ו'. הייתי סחית בלטה".
אחרי שנתיים אינטנסיביות של ריקודים ("הגעתי לרוויה, כבר לא יכולתי לשמוע את הדציבלים") החליטה לוי שהיא רוצה לנגן. היא קנתה חוברת ללימוד עצמי של גיטרה, ולימדה את עצמה. "ברגע שהבנתי שאפשר לכתוב שירים גם עם שלושה אקורדים, כמו אלביס, פרחתי. הקלטתי שישה שירים, עשיתי דמו, ויחד עם החבר שלי אז, יובל שפריר (נגן ומפיק מוזיקלי, שהפיק ליהודית רביץ, פורטיס ועוד, מ.ז), נסעתי ללוס אנג'לס".
פגישה עם אח של מריה קארי, מפיק מוזיקלי בהוליווד, כמעט הולידה ללוי אלבום, אבל אז היא קיבלה טעימה מהחיים ההוליוודיים. "אחותו זרקה לו עצם ובנתה לו אולפן מטורף ביוניברסל. נפגשתי איתו והדברים התקדמו, אבל אחרי ששמעתי שהוא מסתובב עם ראפרים גנגסטרים ושהוא ירה על איזה בחור שיצא עם חברה לשעבר שלו, החלטתי לא לעשות איתו עסקים".
ואז? מה עושים בהוליווד לפני פריצה?
"מחפשים פרנסה. הגעתי למצב שהייתי צריכה לשקול כל הוצאה מול הארוחה הבאה. הבנתי שאני לא יודעת לעשות כלום חוץ מלדגמן, וזו הייתה סוג של טראומה. לימדתי את עצמי לעשות כל מה שרק אפשר. הייתי אסיסטנטית של במאי סדרות הוליוודי, שזה היה בעיקר להביא לו כביסה ולקחת את הכלב שלו לספר. הייתי בוקרית בסוכנות שחקנים וסטייליסטית בקטלוגים. חוויתי המון בדידות, והגעתי למסקנה שלכל דבר יש מחיר, ובשלב ההוא, כדי להגשים את הקריירה המוזיקלית שלי, אני אצטרך לוותר על הרבה דברים שחשובים לי יותר, שזה חברים ומשפחה. בסוף חזרתי לארץ, שכרתי דירה ברמת השרון, כדי למנוע הסחות דעת, והייתה לי הבנה שאם אני אקנה מחשב, יש סיכוי שזה ישנה לי את החיים. וזה בדיוק מה שקרה".
איך?
"הייתי בת 30, התחלתי ללמוד תקשורת, מולטימדיה וקולנוע, ונסחפתי לעולם המולטימדיה. בפרויקט הגמר הפקתי את הקליפ הראשון לשיר שלי, והבנתי מה היכולות שלי. אז גם פגשתי את שי".
סיפור האהבה של לוי עם הזמר שי נובלמן, היום בעלה, שווה לבדו כמה עמודים, ונושא עמו המון מסקנות ותובנות לרווקה המצויה, ביניהן: אל תסרבי לבליינד דייט, אל תמהרי להחליט אפילו אם לא התלהבת בפגישה הראשונה, תזרקי אותו אם הוא מבטל את החתונה, ותני לסבתא שלך להתערב כשצריך. קבלו: "הכרנו בבליינד דייט. אחיו דרור (דרור נובלמן, אחיו הצעיר של שי, תסריטאי ויוצר טלוויזיה, מ.ז) ראה אותי מופיעה ב'פרילנד' וממש התעקש שאני ושי צריכים להיפגש. סירבתי, כי אני נגד בליינד דייטס, אבל אחרי שחברה משותפת אמרה לי שהוא מצחיק כמו אנדי קאופמן (קומיקאי אמריקאי מיתולוגי, מ.ז) החלטתי שאני אחרוג ממנהגי.
"נפגשנו ב'שריטה', הוא סיפר שהוא בדיוק חזר מלונדון והקליט את האלבום הראשון שלו, והפגישה הייתה קצרה וסטנדרטית. חשבתי שהוא חמוד, אבל לא השתגעתי. נתתי לזה צ'אנס רק כי הייתי משועממת ברמת השרון, והוא היה משעשע. אחרי חודש נפרדנו, כי הייתי עסוקה נורא בלימודים. הוא היה מגיע ומציק לשותפות שלי בזמן שאני הייתי על המחשב. הייתי אובססד ללימודים. מהרגע שהבנתי שאני לא צריכה חברת הפקות גדולה בשביל ליצור סרטים, ואפשר לעשות הכל לבד, לא נחתי".
ואיך חזרתם?
"הוא טס לניו יורק וגר שם שנה, ואחרי שנה נכנסתי למחשב וראיתי הופעה חיה שלו בלייב סטרימינג בניו יורק. מיד כתבתי לו מייל, ואז נסעתי לסיני אחרי איזו סדנה של יוגיסט, ועברתי שם הארה רוחנית. משהו נפתח בי, וכשחזרתי נפגשנו וזהו, קרה לי משהו בלב. אחרי חודשיים יחד נסענו לסיני, ולאור ירח הצעתי לו להתחתן איתי. הוא אמר כן, אבל אחרי שנה וארבעה חודשים, כשכבר התארסנו וכל המשפחות כבר היו מעורבות בעניין, הוא התחרט. איזה דפוק".
לגמרי.
"כן. לא הייתה לו הבשלות הנפשית עוד, הוא צעיר ממני בשנתיים. הלכנו לטיפול זוגי וניסינו להתגבר על זה, אבל הבנתי שבמקום להיתקע במקום הזה אני צריכה לשחרר מהכל, ואם נועדנו - זה יקרה. נפרדנו בדמעות, ומהמצב הכאוטי הזה הוא יצר את האלבום השני שלו, שמלא בשירים עלי".
ומתי חזרתם זה לזרועות זה?
"אחרי שלוש שנים. אני כבר התחלתי לעבוד עם הבלקן ביט בוקס. הייתי סגורה בבית ובניתי את כל הווידיאו ארט למופע שלהם, ואחר כך גם הפקתי להם שני קליפים. ניגנתי כגיטריסטית בלהקת בנות, ביימתי שני קליפים לאריק לביא והמשכתי לעבוד על המוזיקה שלי. במשך כל הזמן הזה סבתא שלו, שמאוד אהבה אותי, שמרה איתי על קשר ללא ידיעת המשפחה, וכשהיא נפטרה הוא הזמין אותי לשבעה. שבועיים אחריה גם סבתא שלי נפטרה, וגם היא אהבה מאוד את שי. כל זה החזיר אותנו אחד לשני, ולדעתי זה משהו שהסבתות בישלו שם למעלה".
סלחת לו?
"כן. כשנפרדנו אמרתי לו שהוא הולך לבכות על זה כמו ילדה, והוא בכה. במשך השלוש שנים האלו היו גישושים מצדו, אבל אני עדיין כעסתי. כשחזרנו, היה ברור שזה הולך להיות לנצח, עם חתונה והכל. הלכנו על חתונה סטנדרטית, עם רב, שושבינות, מארש חתונה והכל, אבל היו מלא הופעות. רם אוריון, עוזי פיינרמן, סוזי מילר. שוקי זיקרי, שהיה הספר שלי עד יומיים לפני שהוא נטש את הארץ, קרא את שבע הברכות. תמיד הוא הבטיח לי שהוא ישיר אותן בחתונה שלי, והוא עשה את זה. הוא זמר אדיר".
וניגשתם ישר למלאכת פרו ורבו.
"הייתי בת 36 והיה צריך לעשות ילד. כל הפולניות לחצו, ולי לקח זמן להתבשל לזה. אני טוטאלית בכל מה שאני עושה, ובגלל זה הייתי צריכה את הזמן. גם באמהות אני טוטאלית: הילד שלי אוכל אוכל אורגני, הוא לא ילך לאף גן עד גיל שנתיים, אני לא עושה לו את כל החיסונים, אני שוקלת בקפידה, ורק אתמול בלילה העברתי אותו מהמיטה שלנו. אני מרגישה שאני אמא יותר טובה בזכות זה שהגעתי לכאן בשלב הזה. חיכיתי הרבה זמן עם עניין הילד, כי בתוך תוכי פחדתי שהחיים שוב ייגמרו, ולקח לי זמן לפתור את זה. אחרי שיחות עם חברים טובים, הבנתי שזה יכול רק להעצים אותי. תמיר מוסקט, אורי קפלן, תומר יוסף (חברי הבלקן ביט בוקס, מ.ז), לכולם נולדו ילדים באותו הזמן, וכולם אמרו אותו דבר, והם צדקו. זה באמת ככה.
"הבנתי עם השנים ששום דבר הוא לא הסוף, ושלהיפך, זה רק הולך ומשתפר. בגיל 21, כשחייתי בדירה עם דוגמניות בנות 15, חשבתי שאני זקנה ושהחיים שלי נגמרו. בגיל 30 שוב חשבתי שהם נגמרו, כי הנה הגעתי לגיל 30 ושום דבר משמעותי לא קרה. ואז קרו לי דברים נפלאים, והבנתי שהחיים הולכים ונעשים נחמדים יותר. בהתבגרות שום דבר לא היה לי טוב: להיות טינאייג'רית בתיכון היה סיוט, ובצבא לא התקבלתי לגלי צה"ל, כי לא באתי ממשפחה של צווארון לבן ולא היו לי קשרים. אם הייתי יכולה לחיות שוב את החיים, הייתי מתחילה אותם מהסוף להתחלה. אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי ויותר סקסית ממה שהייתי בגיל 16. אני סוף סוף מרגישה נוח בעור של עצמי".
אתם גרים היום בפתח-תקוה, לא בדיוק הלוקיישן המומלץ לשני רוקרים.
"זה קרוב להורים, וכדי לאפשר לי להמשיך לעשות מוזיקה אנחנו צריכים את זה, כי אף מטפלת לא תחליף את סבתא. כשאתה גר בחו"ל אתה מבין ש-12 דקות נסיעה לעיר הגדולה זה לא ביג דיל, ויש משהו במרחב של הפרברים שמאפשר לך להיות יצירתי יותר. יש פחות הסחות דעת ויש אוכל מבושל במקרר כל הזמן, בזכות הסבתות".
אז אחר הצהריים את חוזרת מהאולפן, פושטת את בגדי הרוק סטאר ויורדת לגינה?
"התלבושת של הרוק סטאר נשארת, אבל כן, אני נוסעת איתו באופניים ומבלה איתו זמן מול הברזייה בגינת המשחקים, שזה המתקן שהכי מלהיב אותו".
זה בטח לא פשוט לחיות עם עוד אמן בבית, שני אגואים וזה.
"זה לא פשוט, אבל זה גם מאוד מפרה. שי עכשיו מוציא את האלבום השלישי שלו, ואני עזרתי לו להפיק אותו. זה היה טירוף. יום אחד הוא חטף את העצבים עלי ושבר את האוזניות. בואי נגיד שכשמדובר באשתך, יותר קל לך לשחרר את העצבים שלך".
אתם מתפרנסים מהמוזיקה שלכם?
"אני לא יכולה להפוך את זה לעיסוק המרכזי שלי, כי ההופעות זה עסק מאוד יקר. להטיס את כל ההרכב בא על חשבון הרווחים של ההופעות. לכן אני גם מתעסקת בווידיאו ארט וגם מלמדת באופן פרטי אנגלית, כבר שנים. גם שי עושה עוד דברים. הוא עושה הצגת ילדים יחד עם בובה שנקראת טסי הברווז. הוא היה מדובב של דונאלד דאק בסרטים של דיסני, ומשם זה התגלגל".
זה לא מבאס שזמרים בארץ צריכים לעבוד בהצגות ילדים כדי להתפרנס?
"העיסוק שלי מבחינת החברה נחשב מסוכן, כי אין בו ביטחונות, אבל מה שמנחה אותי הם לא שיקולים כלכליים, אלא אמנותיים נטו. שיחשבו שזה מסוכן, לכי תסבירי להם שהמוזיקה הצילה לי את החיים. כל הנורמליות הזו משעממת אותי, אולי בגלל זה בחרתי את שי. אני אוהבת לדפוק את הראש בקיר ולאכול חרא, אבל ליד שי אני לא מרגישה אאוטסיידרית. אולי בנוף של פתח-תקוה אנחנו קצת חריגים, אבל זה משעשע אותנו".
לא היית רוצה הכרה גם בארץ? מה עם ללכת לעונה הבאה של "דה וויס"?
"גרמניה זה שוק של 80 מיליון איש, וכרגע מאוד מעניין אותי להצליח שם. ברגע שאני ארצה לפרוץ בתודעה הישראלית, אני אעשה אלבום בשפה העברית. ל'דה וויס' אני לא אלך. זו תוכנית בידור שיותר מתעסקת במייק-אפ של רמי קליינשטיין מאשר בסאונד אקוסטית של האמן, וזה מפריע לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם