טלאי על טלאי: אלבומו החדש של אביב גפן דחוס ולא אחיד
אביב גפן מוציא אלבום חדש שלא נושא עמו בשורה גדולה אלא ממלא פונקציה ברורה - מציאת בית לסינגלים נודדים וחיבוק בחזרה למיינסטרים
אביב גפן, "פסיפס", הליקון
האלבום "פסיפס" לא נושא עמו בשורה חדשה. אין משהו באמת שלילי לומר עליו, אך הוא גם לא יוצא דופן או מבריק במיוחד, אלא ממלא פונקציה הגיונית למדי - מציאת בית לארבעת הסינגלים הבודדים שהסתובבו בגלי הרדיו בשנתיים האחרונות, כמה הופעות אורח של עידן רייכל ואביתר בנאי, וגם שיר אחד חדש לגמרי וממש לא רע שכתב גפן לבנו. הפאזל הלא אחיד הזה הוא גם הדבר ממנו האלבום סובל. ההקשרים המשתנים בהם נכתבו השירים וההקלטות באולפנים שונים ונגנים מתחלפים הפכו את האלבום לאוסף טלאים לא מגובש.
שלא תבינו אחרת, הלחנים מאוד אביביים (תרתי משמע) וחלקם אף גובלים בפופ אופטימי. אפשר למצוא באלבום כמה שירים טובים - "מחוץ לדלת", "טיפות" ו"ריק בבית" מהוקצעים ומולחנים בקפידה עם תזמורת כלי קשת סנטימנטלית, טקסט אופייני של נער שבור לב וגם העיבוד מקצועי, אבל משהו עדיין חסר.
המשהו הזה הוא ההפקה והמיקס הכללי - מהודק, מהודק מדי. לא ברור אם זו חברת התקליטים שניסתה לכוון להיטים ישר לרדיו, או שזו אסכולת האולפנים שצמחה בארץ בקו מחשבה שיש לכוון את המיקס לנגני MP3 שממילא ישטיחו את הצליל. התוצאה בכל אופן היא שהמיקס שמנסה להיות "גדול" יצא דחוס נורא, ולוחץ את גפן, המצילות והכינורות לתוך חלל מאוד קטן ושטוח בתוך האוזן באופן ששמור רק לטראנסים או למקבץ פרסומות.
זה לא מחמיא לשירים, שיכלו להרוויח הרבה עם הפקה שתתן מקום לעדינות ולדינמיקה מוזיקלית במנעד רחב יותר. בתעשייה הישראלית של ימינו, כך נדמה, כשכבר יש אמן שיכול להחזיק בתותחים כבדים בדמות תזמורת כלי קשת, פסנתרן מעולה ונגנים אורחים מצויינים, קו המחשבה הוא להפגיז את הרמקולים בכל הארטילריה המוצעת.
כך או כך, שיתופי הפעולה של גפן עם רייכל מצאו פה בית חם, כמעט אפשר לדמיין שרייכל כתב וביצע את השירים בעצמו. שיתוף פעולה בין גפן לרייכל, שלפחות בתחילת הדרך נמצאו בצדדים שונים של הסקאלה הישראלית, מוצלח בגלל ששניהם נפגשים במקום בו הם טובים ביותר - לייצר להיטים רומנטיים ובלדות מולחנות היטב.
הרצועות עם אביתר בנאי הן מבחינת הפנינים האמיתיות באלבום. לשמחתי, גפן כלל פה את התיעוד הנהדר מההופעה בה אירח את בנאי בפסטיבל הפסנתר האחרון, שם ביצעו בקול רועד את "סוף העולם" ו"אור הירח" בעדינות ובעומק יפהפיים. חבל שהוא לא הכניס גם את הביצוע המרגש שלהם ל"חלולים" מאותה ההופעה.
את "נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ אנחנו כבר מכירים ברדיו מזה זמן מה. אותו השיר שגפן העיד שכתב על עצמו בגיל 16 עם נובלס ביד, ג'ינס קרוע ותמימות נעורים. זהו שיר טוב עם תזמורת ה"לונדון אורקסטרה" שמנגנת על המיתרי הרגש הנכונים. בנוסף גייס גפן את פיטר רוט, שלומי שבן, שם טוב לוי ונגנים נוספים שעוזרים להפוך את השיר למדבק מאוד.
אז נכון, זהו לא אלבום מופת, גם לא אלבום עם קונספט, אלא רצועות נודדות שחיפשו בית והכרה (כמו גם עטיפת האלבום בה מצוייר סלון ביתי). דמות הילד המרדן שטיפח עם השנים הלכה והתמתנה והפסיקה לזעזע את הממסד, גפן של היום מיישר קו עם התעשייה הישראלית על כל מה שהיא, לטוב ולרע. חלק יקראו לזה בגרות, חלק התמסחרות, חלק "לשנות את המערכת מבפנים". האלבום החדש הוא עוד נקודת ציון בדרך שלו ללב המיינסטרים, שם האח הגדול שמר לו מקום של כבוד על כיסא מסתובב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם