הפאנק דורש צדק חברתי: 35 שנה לאלבום הבכורה של הקלאש
לפני 35 שנה הוציאו חברי הקלאש את אלבומם הראשון, שהטעין אידיאולוגיה בפאנק. אם כך, מדוע האלבום גם בישר את מותו של הז'אנר?
>> עשו לייק לעמוד הפייסבוק של nrg תרבות
כמו ז'אנרים רבים לפניו ואחריו, הפאנק קם על חורבותיו המסחריות של הז'אנר השולט לפניו. הופעות האצטדיונים הגרנדיוזיות של הרוק המתקדם באנגליה נופחו למימדי ענק וכבר לא עמדו באמצעים הכלכליים של הנוער, שמאס לראות את הלהקה האהובה עליו ממרחק של קילומטרים, תוך חלוקת מושבים לפי מחיר וצעצועי פירוטכניקה.
מכאן צמחה שוב השאיפה הבסיסית הישנה והטובה של הרוקנרול, לחזור למקורות הפשוטים של גיטרה בס ותופים. הפאנקיסטים פירקו את מגדל הרוק המשוכלל בחזרה לשניים או שלושה אקורדים, בלי תחכום, בלי שעות אולפן מייגעות, הפקות מדוקדקות, ובלי טקסטים שאם אי אפשר לירות אותם, אז לבטח גם אין מה להעלות על הכתב.
עוף החול של הרוק הריח את הפלצנות המתוחכמת וקם מחדש למען הדור הצעיר שלא ידע את וודסטוק. הרוק חזר להיות פשוט, מרדני וצעיר, שלושה עקרונות שנשכחו מלבם של הרוקסטארים עם הזמן.
בניגוד לחבריהם למהפכה, הסקס פיסטולס, הקלאש לא היו חבורה ניהיליסטית. היה להם מה לומר ועל מה למחות. סיד וישס וג'וני רוטן אמנם עיצבנו את המלכה על נהר התמזה אבל הקלאש לכלכו את הידיים עמוק יותר באידיאולוגיה ובהופעות שהן הפגנות פוליטיות כשהם מאמצים את קולו של האחר, המהגר, הפועל, הצעיר הבלתי מובן. הם לא עצרו עד שזכו לכינוי המכובד "הלהקה היחידה שחשובה".
אחרי המהומות בנוטינגהיל ועל רקע הטאצ'ריזם המדכא, הקלאש ניסחו את המצב באנגליה במדויק בשיר White Riot - עכשיו גם אנחנו, הנוער הלבן והמשועמם של אנגליה רוצים מהפכה משלנו. חינכו אותנו להיות מרובעים, ראינו את הפנתרים השחורים וראינו את הפועלים בצרפת, גם לנו מגיע מהומות משלנו.
אך יחסית ללהקה שרצתה להתרחק כמה שיותר מאמריקה וכל מה שמריח מקליפורניה ושירים על הכביש המהיר, לידתה של הקלאש טומנת בחובה סיפור אמריקאי קלאסי ונרטיב "פאוסטי" למדי - העסקה המפורסמת עם השטן. אצל הקלאש זה היה בדמות חברת התקליטים הדורסנית CBS, שדרשה שליטה מוחלטת בחוזים.
נכון, העסקה כשלעצמה לא הייתה רעה לתקופתה - לקחת להקת מועדונים אנגלית קטנה עם קהל אדוק וקשוח ולהציע לה סכום שחבריהם יכלו רק לחלום עליו. אבל חברי הלהקה מצאו את עצמם מהר מאוד מתרצים לחבריהם למהפכה ולמבקרי המוזיקה למה לעזאזל הסכימו לחברת תקליטים שהכריחה אותם לממן לעצמם את סיבובי ההופעות והקלטות האולפן.
החוזה גם עורר בעתה בדמויות מפתח מעולם הפאנק, שלימים יגדירו את רגע החתימה עם CBS כהכרזה על מות הז'אנר. לימים, החוזה הזה יישאר לנצח הדוגמה הרעה ביותר לניצול ציני של אופנה מוזיקלית חדשה.
הקלאש כמובן ניסו לעקוף את החוזה בכל דרך אפשרית - הוזלת אלבומים, שחרור אלבומים כפולים במחיר של אחד, הוזלת מחירי הופעות והסחורה הנלווית, וכל זאת בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה הקפיטליסטית של CBS. אבל הסיום הידוע מראש התנהל כפי שחזו בעצמם - הם ניסו להילחם במערכת והמערכת ניצחה.
CBS חיכו לרגע האמיתי - הפריצה לאמריקה. סביר להניח שמתישהו בתולדות ניהול הלהקה, ישב לו אי שם מנהל חנוט בחליפה ותכנן את המכה הגדולה שיעשה בהשראת הפלישה האנגלית הראשונה (הביטלס) והשנייה (The Who, הקינקס ועוד). חברת התקליטים ציפתה לפלישה שלישית שתשא אותם על כנפי הסיקסטיז ותחזיר את האנגלים לארה"ב, ביחד עם כסף גדול.
הפריצה אכן הגיעה. הקלאש הגיעו לאמריקה כשהם בשיאם עם האלבום London Calling וידעו לספק להיטים ולכבוש מצעדים. אבל לאמריקה חוקים משלה. המסחריות של חברת התקליטים, שסירבה להפיץ שם את האלבום הראשון (הוא שוחרר, אך הופץ כאלבום יבוא בכמות עותקים מצומצמת, בטענה שהוא לא "ידידותי לרדיו"), היא גם מה שהרג את הלהקה בסופו של דבר. כשהקלאש הבינו שהתרחקו יותר מדי מהאמונות שלהם, בחרו להתפרק ולהקדיש עצמם להקמת הרכבים אחרים.
הסיבות לפירוקם אמנם רבות, אך ביניהן אפשר למנות גם את הניסיון לספק להיטים ליבשת החופשייה. גם הסקס פיסטולס נבלמו באותו קיר אכזרי באמריקה בהופעות אלימות שהתפתחו לפוגרומים עם בקבוקי בירה מתעופפים וגולגולות מרוסקות על ידי הבס של סיד וישס.
אולי זו המנטליות באנגלית, אולי זו פשוט התפיסה שבארה"ב הפאנק כשר רק כשאפשר לספק ממנו להיטים ולפתח אופנה תחת שליטה. כך או כך, השוק לא הבין אותם נכון. רגע סמלי למדי הגיע שנים לאחר הפירוק, כשסטראמר שמע שחיילים אמריקאים מפגיזים בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה לצלילי השיר Rock the Casbah, והזיל דמעה כשהבין שהמסר עוות לגמרי מאז אותה להקת המרתפים הלונדונית של אמצע שנות השבעים שהקליטה אותו. הממסד אימץ כשראה פוטנציאל כלכלי והקהל חיבק כששמע להיטים מדבקים, אבל יש דברים שהממסד פשוט לא יבין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם