תיאטרון אבסורד: שנה לאחר רצח ג'וליאנו מר והחקירה נופלת בין הכיסאות
שנה אחרי הירצחו של ג'וליאנו מר חמיס, חניכיו ב"תיאטרון החופש" מגשימים את מורשתו באופטימיות מהולה בזעם. לאחר שהעתיקו את מגוריהם מג'נין לקומונה ברמאללה, הם נודדים עם הצגותיהם ברחבי העולם ומייחלים שהרוצח סוף סוף יימצא. אלא שלאף אחד לא ממש בוער להשלים את החקירה
גם בדקות שלפני תחילת האירוע התרוצצו הארבעה בין המוזמנים במדים, תוך שהם משנעים אביזרי במה ומבצעים הכנות אחרונות לתחילת המופע. ביעילות ובאסרטיביות שלהם, כמו גם בנכונות לסייע זה לזה בהרמת חפצים כבדים, הם הזכירו חבורת חיילים חדורת מוטיבציה שעמלה על הכנת טקס בבסיס צבאי. "האמת שמאוד נהניתי ללבוש את המדים של החיילים", אומר סוויתאת, בן 23, יליד ג'נין, "ובכלל כל הערב הזה גרם לי להרגיש טוב, בין השאר כי זו הפעם הראשונה בחיים שהייתי ביפו וראיתי את הים. ספציפית, היה משהו חזק בחוויית ההסתובבות בסמטאות יפו במדים של הצבא הישראלי, כי הרי הייתי צריך לקבל את אישורו המיוחד של הצבא כדי לבוא לכאן. לפני המופע הסתובבתי במדים באחת הסמטאות ליד התיאטרון ונתקלתי פתאום בחבורת שוטרים ישראלים. נבהלתי, הייתי בטוח שיעצרו אותי או משהו, אבל הם פשוט התעלמו. כנראה הם חשבו שאני באמת חייל".
הממד האבסורדי בסיטואציה מתעצם אף יותר כשלוקחים בחשבון ששניים מתוך הארבעה היו בני 12 במהלך מבצע חומת מגן, בשנת 2002, וצפו אז בעיניים קטנות ומבועתות בכוחות הישראליים פושטים על העיר ומנהלים עליה קרבות קשים. סוויתאת איבד שני בני דודים באותם קרבות (דמויותיהם הופיעו ב"הילדים של ארנה", הסרט שיצר מר חמיס בשנת 2003 שבו תועד התיאטרון שהפעילה אמו, ארנה, גם כן במחנה הפליטים ג'נין); ואילו טאלב איבדה כמה משכניה.
בניגוד אליהם, טורקמן, בן 27, המבוגר שבחבורה, היה באותם ימים נער בוגר. "הייתי לוחם חופש לפני שהצטרפתי לתיאטרון החופש", הוא מפתיע. "הסתובבתי עם אם 16, ישנתי כל לילה במקום אחר, עד שיום אחד ג'וליאנו בא אליי ושכנע אותי להניח את הנשק. זה התחיל בזה שהוא הסכים לדבר איתי אך ורק אם אבוא אליו בלי הרובה, והמשיך כשאמר לי שהוא לא מבקש שאפסיק להיות לוחם חופש, אלא פשוט שאחליף את האם 16 בכלי אחר: בבמה ובמשחק".
בקטעים שהצגתם ביפו היו סצנות כמו מעצר, מכות ועינויים, וכולן הוגשו בהמון זעם ואגרסיות. זה היה רק משחק או שאתם באמת כועסים?
"הזעם שם היה אמיתי. אנחנו, או לפחות אני, כל הזמן כועסים. שמע, רצחו לנו את ג'וליאנו, הוא היה המנהל והבמאי והאח הגדול והאבא שלנו, ועד היום לא מצאו אפילו את הרוצח שלו, כך שהכאב והזעם לא עוזבים אותנו לרגע".
שנה אחרי שנרצח בפתח "תיאטרון החופש" במחנה הפליטים בג'נין בעודו יושב מאחורי ההגה ברכבו ולצדו בנו התינוק, טרם נמצא הרוצח של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר חמיס, בן 55 במותו. סיקור הרצח בתקשורת הישראלית עשה שימוש נרחב בעובדה שהשחקן והבמאי היה "גם ישראלי וגם פלסטיני", אבל נראה כי בכל הקשור לחקירת המקרה, מר חמיס לא נהנה מריבוי הזהויות שבהן החזיק. אם כבר, להפך: החקירה נופלת בין הכיסאות.
בשנה האחרונה מתנהלות במקביל שתי חקירות שונות לפענוח הרצח - של המשטרה הפלסטינית ושל כוחות הביטחון הישראליים, קרי השב"כ, צה"ל והמשטרה. עד כה, אף אחת משתי החקירות לא נשאה פרי. שני הצדדים מטילים את האחריות על חוסר התוחלת זה על זה, ואף חלוקים בשאלות כגון היכן מאופסנות הראיות שנמצאו בזירת הרצח כמו רכבו של מר חמיס והסלולרי שלו.
כך או כך, על שני דברים נראה
ואולם אנשי תיאטרון החופש, תלמידים כמו בוגרים, בוחרים בשלב זה לתלות את האחריות לכישלון החקירה במשטרה הפלסטינית. כ-100 מהם , מלווים בפעילי שלום בינלאומיים, עיתונאים פלסטינים וישראלים ספורים, הגיעו ביום רביעי שעבר לפתח המוקטעה ברמאללה (שם נמצא בין השאר מטה המשטרה הפלסטינית) כדי למחות על הקיפאון בחקירה. זה היה מחזה נדיר ויוצא דופן עבור עיניים ישראליות, שרגילות להפגנות נגד הכיבוש ולא למחאה נגד הממסד המקומי בסוגיות פנים פלסטיניות.
המפגינים התמקמו על הכביש בכניסה למוקטעה, ומול כוח שמנה כעשרה שוטרים פלסטינים שלפו שלטים שעליהם פניו של מר חמיס ומתחתיו כיתובים הדורשים הסברים. ההפגנה היתה שקטה ורגועה, מתאבלת כמעט. נשאו במהלכה דברים ג'ונתן סטנזאק, מנכ"ל תיאטרון החופש; לואיזה מורגנטיני, סגנית נשיאת הפרלמנט האירופי לשעבר ופעילת זכויות אדם; ואודי אלוני, במאי ישראלי וחבר של מר חמיס שהחליף אותו בתפקיד במאי קבוצת הבוגרים של התיאטרון.
אלוני, בניגוד לשאר משתתפי ההפגנה, פחות להוט לגלות את זהות הרוצח. "גם אני חושב שאם היו מתייחסים לג'ול כיהודי אז מזמן ישראל היתה עוצרת אנשים ומוצאת חשודים ברצח, אפילו אם הם לא אשמים", הוא אומר, "אבל אני אישית בחרתי לא להתמקד בזה. התיאטרון צריך לקרוא למשטרה למצוא את הרוצחים, כמובן, אבל אני חושב שהדבר החשוב באמת זה שהרשות הפלסטינית וישראל חייבות לקחת אחריות על חמשת ילדיו של ג'וליאנו ולתת להם תמיכה מלאה. האיש הזה הקדיש את חייו לתיאטרון ולעבודה עם השחקנים בג'נין, ולילדיו מגיע לקבל תמיכה". גם ההתייחסות של התובע הפלסטיני הראשי, אחמד מורעני, לא מספקת מענה לתהייה אם החקירה הפלסטינית נכשלה או שמא לא התאמצה מספיק. "החקירה כולה עברה לצד הישראלי", הוא טוען השבוע בשיחה עם "ז'ורנל", " מיד אחרי המקרה הם לקחו את כל הממצאים מהזירה - האוטו, הגופה, הכל. גם הדו"ח הרפואי נמצא אצל הישראלים, ואנחנו בכלל לא עורכים חקירה. למעשה בשום שלב חקירה פלסטינית לא עמדה על הפרק, הישראלים לקחו אחריות מהרגע הראשון".
בתיאטרון החופש מספרים דברים אחרים. "המשטרה הפלסטינית התחילה לחקור מיד אחרי הרצח", אומר עדנאן נרנרייה, המנהל המקומי של התיאטרון, "הם באו לפה וחקרו כמה אנשים, אבל אפשר היה לראות שאין להם ניסיון בזה, לא כמו הישראלים. הם התבססו על שמועות ברחוב, ובסופו של דבר עצרו 15 איש, כולל אותי. בשלב מסוים הם אפילו הכריזו שמצאו את הרוצח, איש פת"ח אחד, אבל אז התברר שאין להם כלום עליו. אני חושב שלמשטרה באמת יש רצון לתפוס את הרוצח, וגם אינטרס כמו שאתה אומר, אבל הם פשוט לא מצליחים. הייתי מעדיף שהישראלים יחקרו כי מה שחשוב לי זה שימצאו את הרוצחים, ואת זה הישראלים יכולים לעשות טוב יותר מהפלסטינים".
זה עשוי להיות כרוך בכניסה של חיילים למחנה ובמעצר של הרבה אנשים.
"לא אכפת לי, שייכנסו לפה חיילים ומצדי שגם הסי.איי.איי והאף.בי.איי ייכנסו לפה, העיקר שנדע מי רצח את ג'ול. אני לא מחפש נורמליזציה דרך החקירה הזאת, אלא רק צדק".
בשב"כ סירבו לענות על שאלות מפורטות בנוגע לחקירת הרצח והסתפקו בתגובה הבאה: "חקירת רצח ג'וליאנו מר מתבצעת במשותף על ידי שב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל וזאת לאור העובדה כי מדובר ברצח של אזרח ישראלי והחשד כי מדובר ברצח שבוצע ממניעים לאומניים. כל עוד החקירה בעיצומה, לא נוכל להרחיב בנושא".
בדירה נעימה בשכונת אל-בירה ברמאללה, ובה סלון רחב ידיים שבקצהו שתי ספות, שטיח ושולחן עמוס חטיפים וקופסאות סיגריות וחלון ענקי הצופה לרחוב, גרים זה כשנה חמישה תלמידים ממחזור הבוגרים של תיאטרון החופש: הרביעייה שהופיעה ביפו, וכן רמי אחוול, בן 21, שלא קיבל אישור יציאה מרמאללה ונאלץ לבלות את אותו הערב כאן, בדירה. זמן קצר אחרי הרצח עברו החמישה מג'נין לרמאללה ומאז הם חיים יחד באותה דירה, באווירה קומונרית משהו.
רוב ההתרחשויות בבית קורות בסלון, שם יושבים בכל רגע נתון בין חמישה לעשרה אנשים - דיירי הבית פלוס חברים, הרואים בדירה מוקד אטרקטיבי לעלייה לרגל ולרביצה. הדינמיקה בדירה טיפוסית לחבורת שחקנים צעירים. היא מורכבת מריבוי קולות והבעות, הכרזות דרמטיות, חיקויים, פרצי שירה ספונטניים ובדיחות הדדיות. התיאטרליות של החבורה היא בעלת גוון פיזי בולט: הם מרבים להסתובב בחדר וליצור מגע זה עם זה. על הקיר בסלון בנו מין פינת הנצחה מאולתרת לג'וליאנו, שבמרכזה תמונת קלוז אפ שלו ומסביב תמונות מתקופות שונות בחייו, כולל כמה שבהן הוא מחובק עם דיירי הבית במהלך נסיעות משותפות להצגות באירופה.
"אנשים חשבו שעברנו לרמאללה כי אנחנו חוששים לחיינו, מפחדים לחזור לג'נין, אבל זו ממש לא הסיבה", אומרת טאלב. "עשינו את זה כי פשוט מאוד עצוב לנו לחזור לשם, לתיאטרון ולמחנה בכלל. זה קשה מדי. מאז שעברתי לרמאללה אני באה לבקר את ההורים בג'נין אולי פעם בחודש, לא יותר, כי קשה לי מאוד לנסוע לשם. ברור לי שיום אחד נחזור, זה גם מה שג'ול היה עושה, אבל עוד לא".
טאלב , כמו שאר חבריה, מתקשה לחיות עם העובדה שהרוצח של מר חמיס עדיין מסתובב חופשי. "מהרגע הראשון שהצטרפנו לתיאטרון, לפני ארבע שנים בערך, הרגשנו סכנה", היא מספרת. "הרגשנו שאנחנו עושים דבר אסור. ג'וליאנו דיבר כל הזמן בצחוק על איך יום יבוא ומישהו ירצח אותו פה, בתיאטרון, על הבמה. לי יצא לשמוע לא פעם מאנשים ברחוב שהם לא אוהבים את העובדה שאני בחורה שעומדת על הבמה ומופיעה ככה. הם אומרים את זה בעיקר בגלל המסורת, לאו דווקא כי הם דתיים. אני יכולה להבין את זה - תחשוב שאנשים בג'נין לא ראו תיאטרון או הצגה בחייהם. אבל התפקיד שלנו זה להביא את התיאטרון לאנשים שכל החלומות שלהם בחיים מסתכמים בלהתחתן, לעשות ילדים ולמצוא פרנסה. הם פשוט לא מכירים חלומות שקשורים ליצירה, לאמנות ולדרכי ביטוי".
המקום שמר חמיס תופס בחיי החמישייה מרכזי מאוד, אפילו יותר מהורה. הוא שלף אותם מחייהם הקודמים ועזר להם להשיל מעליהם עול כבד וארוך, שנים של חיים בכיבוש, כדי שיוכלו לחלץ מעצמם משב רוח רענן. חופשי. "בהתחלה הוא היה איתנו בדיסטנס", מספרת טאלב, "לימד אותנו להיות ממושמעים ולעמוד בזמנים, אבל אחרי שנה יחד הוא נפתח והפך לסוג של אבא, כזה שיודע עלינו הכל. את הפרטים הכי אינטימיים.
"הדבר הראשון שהוא עשה היה לשבור את ההרגלים הישנים שלנו, הפיזיים קודם כל. אני, למשל, הגעתי לתיאטרון כשאני תמיד הולכת ויושבת כפופה כזאת, מסוגרת, וג'וליאנו עבד איתי על יציבה זקופה של אישה גאה, של שחקנית, ואמר לי שאם אני רוצה להביא מסר של פיוס מעל הבמה אני חייבת שהגוף שלי יהיה פתוח לעולם - ולא כפוף. גם עם הבנים הוא עשה עבודה ברמה הפיזית. היית צריך לראות איך רמי נראה כשהגיע לתיאטרון. הוא הלך כמו מאצ'ו, ניגש בתקיפות לכל אדם ולכל סיטואציה, כמו ילד שגדל במחנה הפליטים ג'נין, אתה יודע. ג'וליאנו ריכך אותו".
אלוני, שלימד את החמישייה קולנוע ומשחק מול מצלמה במסגרת לימודיהם בתיאטרון, מצא את עצמו מחליף את מר חמיס בתפקיד הבמאי של מחזה הסיום של כיתתם - פרשנות פלסטינית ל"מחכים לגודו" של סמואל בקט. "אני הרי לא במאי תיאטרון, ואם לא היה ג'ול קטן בתוך השחקנים האלה, לא הייתי יכולת לעשות איתם כלום", הוא טוען. "ג' וליאנו ממש נגע בהם, ולי לא היה חצי מהסבלנות שהיתה לו. יש לחבר'ה האלה פרץ אדיר של אנרגיה על הבמה, הם מביאים איזו תשוקה וכעס אקספרסיבי להופעה הבימתית שלהם שלא רואים אצל הרבה שחקנים אחרים. ואם ג'וליאנו היה זה שנטע אצלם את האקספרסיביות הזאת, אני ניסיתי להתמקד איתם בעבודה דווקא בניואנסים כמו תנעות פנים קטנות, עבודה מול טקסט".
החמישה הגיעו לתיאטרון ממקומות שונים, פיזיים ונפשיים. הבחירה של מועמן סוויתאת, למשל, ללכת ללמוד משחק ולא רפואה או עסקים, כמו שכל אמא רוצה, גרמה למתח בינו להוריו. "אני ורביע עזבנו את הבית לא מעט בגלל התגובה של ההורים שלנו", משחזר סוויתאת. טאלב מספרת שבחיים לא היתה מצליחה לספר להוריה שבחרה ללמוד משחק במקום מקצוע רציני ללא עזרתו של מר חמיס. "היה מין מתח בין חלק מההורים לבין ג'ול", היא אומרת, "ולא פעם ג'וליאנו היה בא לפגוש הורים, להסביר להם ולשכנע אותם למה זה טוב שהבן או הבת שלהם ילמדו דווקא משחק".
את רביע טורקמן שלף מר חמיס מלב המאפליה. "ישבתי בכלא ברמאללה במשך שנתיים בערך, חלקן בזמן הלימודים בתיאטרון החופש", הוא מספר. "הגעתי לשם כלוחם חופש עם נשק והכל, הפקדתי את הנשק אצל המשטרה הפלסטינית ואז נתנו לי כל יום לצאת לכמה שעות לבית ספר, ובסופן לחזור לתא שלי. במקום הנשק השגתי גיטרה והתחלתי לנגן. האסירים האחרים מתו על זה, ואז אחרי הגיטרה הבאתי חתול שמצאתי ברחוב והחלטתי לגדל אותו איתי בכלא. הסוהרים והאסירים חשבו שאני משוגע, לגדל חתול בכלא, וכששמעו שאני גם לומד משחק הם היו בטוחים שהתחרפנתי לגמרי".
קבוצת הבוגרים של תיאטרון החופש עוד הספיקה לנסוע יחד עם מר חמיס לכמה יעדים ברחבי העולם במטרה להציג חלק מהמחזות שלה, והמשיכה בכך גם לאחר מותו. עד כה הם הופיעו בגרמניה פעמיים, באוסטריה, בארה"ב, בפינלנד ובאסטוניה. הם מספרים שהקהל שבא לראותם מורכב מדוברי ערבית מקומיים, מיהודים סקרנים מהקהילות המקומיות וממקומיים בעלי תודעה פוליטית מפותחת או כאלה שתומכים במאבק הפלסטיני. בסיום ההצגה הם נוהגים להישאר כדי לענות על שאלות הקהל, רובן המכריע עוסק בהיבטים הפוליטיים של התיאטרון ובחיים כפלסטינים בגדה המערבית. "אני חייב להודות שזה מתסכל שכמעט לא שואלים אותנו על המחזות עצמם", אומר סוויתאת, "כי אתה עובד על דמות כמה חודשים, משקיע בה את הנשמה, ובסוף כל מה שיש לקהל לשאול זה על המקום שבו אתה גר".
טאלב מנסחת את זה באופן ישיר יותר ומחוספס: "הם מתעניינים רק בזה שאנחנו פלסטינים שגדלו במקום דפוק ועדיין מצליחים להרים את עצמם ולשחק על הבמה, זה מה שמעניין אותם".
אתם רואים את עצמכם כשחקנים במשרה מלאה, זה מה שאתם רוצים לעשות בשארית חייכם?
"בטח, אין ספק. ג'וליאנו נתן לנו את המתנה הזאת ואנחנו מתכוונים להשתמש בה".
סוויתאת : "אנחנו רוצים להמשיך לעשות תיאטרון ברמאללה, ולא באופן שקורה היום, כשאנחנו מסתמכים על התיאטרון המקומי, אל קסבה, שמדי פעם נותן לנו לעשות אצלו חזרות. המטרה היא למצוא חלל חדש פה ברמאללה ולהכשיר אותו להיות תיאטרון חדש, שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם