עשו או הרסו?: כך שרדנו את עיר הקרח
ביקור בעיר הקרח לימד אותנו לראות את חצי הכוס המלאה, אבל הרכישה של פייסבוק את אינסטגרם גורמת לנו לחשוש מעתיד האפליקציה והתרעומת של אגודות הסטודנטים על שכר האמנים ביום הסטודנט מגוחכת. האירועים שעשו והרסו את השבוע
התלונות על פייסבוק אינן חדשות, אבל דווקא סוגיית הפלישה לפרטיות היא לא זו שהפריעה לי. מי שחי בזמנים האלה, גולש באינטרנט ומצפה שיוכל לשמור על פרטיות המידע שלו, נו, שימשיך לחלום. העניין המציק בפייסבוק הוא השדרוג התמידי. עוד ועוד ועוד שיפורים ושינויים ממשקיים ואסתטיים. בינתיים, הצ'אט
הדאגה העיקרית ברכישה של פייסבוק את אינסטגרם, אם כך, היא שצוקרברג וחבורתו יחליטו שגם הרשת הזו, כמו המפלצת שבנו והשתלטה על העולם, צריכה להשתפר ולהשתנות לפחות אחת לחודש. אז אנא ממך, צוקי, הנח לנו ולרשת הידידותית למשתמש שאנחנו כל כך אוהבים, ולך לתקן את הצ'אט שלך. // מיכל ישראלי
לביקור המשפחתי בעיר הקרח בירושלים היה פוטנציאל להפוך לאסון. בדרך למתחם הרכבת בירושלים, שם ממוקמת העיר הקפואה, כמעט דרס אותנו רכב שביקש לחנות על המדרכה. אוטובוס חצה קו לבן וכמעט מחץ רכב חונה תמים. המגלשה בעיר הקרח, שהיא האטרקציה העיקרית, לא פעלה. על אף שהזמנו כרטיסים כבר לפני חודש, נאלצנו להמתין במשך שעה וחצי בחום הירושלמי בלוויית שתי ילדות חסרות סבלנות. אחר כך, כשכבר הגענו אל הארץ המובטחת, גילינו שקר שם בפנים. הסתובבנו במשך רבע שעה, העמדנו פני מאושרים כשהצטלמנו ומיהרנו להימלט לאותו חום ירושלמי, שקודם היה ארור וכעת נראה לפתע מבורך. "אתם עם בגדים קצרים כי לא קר?", שאלה אשה מודאגת שהשתרכה עם משפחתה בתור. "לא, כבר הספקנו להוריד את המעילים", נסכתי בה תקווה. "חיכיתם הרבה זמן בתור?", שאלה אותי אשה אחרת בחניון. "הייתי שמח לומר לך שלא", עניתי באמפתיה. למרבה ההפתעה, היא חייכה.
היא חייכה כי הורים מנוסים יודעים להוריד ציפיות. אנחנו לא באים ליהנות, זה התפקיד של הילדים. עכשיו תורם להאמין שמצה עם שוקולד זה מעדן מלכים. במובן הזה, עיר הקרח הייתה הצלחה. הילדות בילו במשך כמה שעות עם ההורים העסוקים שלהם. אביהן הצליח שלא לחטוף התמוטטות עצבים כשמכשיר הג'י.פי.אס הפסיק לעבוד ברגע המכריע (זה ליד גן הפעמון, הסביר החבר שהושיע אותי בשיחת טלפון. איכשהו, הכל בירושלים נמצא ליד גן הפעמון). אלפי האנשים שגדשו את המתחם התנהגו בסבלנות מעוררת כבוד. רובם לא דחפו בתור. המארגנים, שחשו כנראה לא בנוח נוכח הנחיל האנושי שהשתרך, חילקו מים בחינם. כולם עטו על פניהם חיוך מבין וסבלני, של אנשים שיודעים שהפקק הוא מחיר שצריך לשלם על הבאת ילדים למדינה קטנה בשטח ודלה באטרקציות.
לפני שחזרנו הביתה, קניתי לקטנה נקניקיה בלחמניה, לא לפני שהמתנו בתור 20 דקות נוספות. קטן עלינו. היא השליכה מיד את הלחמניה ונגסה בתיאבון בשרוול הבשר הממולא. בעצם, זה המפתח להישרדות בחג: לראות רק את הנקניקייה, ולא את קמח המצה הדלוח שמקיף אותה. // אודי הירש
אגודות הסטודנטים השונות הביעו השבוע תרעומת על המחירים הגבוהים שדורשים אמנים להופעה ביום הסטודנט. אותם אמנים שרק בקיץ הופיעו בחינם בהפגנות הענק - שלמה ארצי, אייל גולן ושלום חנוך - מבקשים כעת לגבות עשרות ומאות אלפי שקלים בתמורה להשתתפותם באירועים, מה שעלול להוביל להוצאות של מיליונים לכל קמפוס.
הפער שקיים בין הדימוי של הסטודנטים כמהפכנים נאורים שמניעים את התרבות קדימה - למשל בעזרת רדיו הקולג'ים, שבו נולדו והתפתחו התנועות המשמעותיות של 50 השנים האחרונות - למציאות הישראלית שבה הם מתפקדים כשלוחה משועבדת וחסרת שיניים של הממסד הוא סיפור תקיעותה של התרבות הישראלית בקליפת אגוז. כשלדור הצעיר יש העדפות כמו לזה שלפניו, אין טעם לקוות שהוא זה שייקח את המושכות. כך הוא רק ינציח את התנועה המעגלית שבה אנו נמצאים. // ניב הדס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם