כוכב אחר: גבע אלון התעקש לעשות רוק'נרול גם בתקופת שלטון הפופ
המוזיקה שלו לוקחת את המאזין לסיבוב במרחבים האינסופיים של האמריקנה. את האלבום החדש הוא הקליט בנופים הפסטורליים של ספרד. גבע אלון מסביר שמקור ההשראה שלו הוא דווקא השדות של הקיבוץ. גם את המטבחים שהוא נאלץ לקרצף בדרך למעלה הוא לא שוכח
>> עשו לייק ל-nrg תרבות בפייסבוק
>> רז ישראלי חושב שהאלבום החדש של גבע אלון מושלם
ולמה בחרת להקליט את האלבום בספרד?
"כשהתחלתי לדבר על אלבום חדש והתחלתי לקבץ שירים, היתה איזו פעולה טבעית שכאילו מחקה את כל מה שקרה. אמרתי לעצמי 'עכשיו אתחיל מאפס, עם כל הניסיון שיש לי', ואז עלה הרעיון להקליט את האלבום בחו"ל בגישה שונה לגמרי. בלי חזרות, בלי עיבודים. פשוט באים ויוצרים את העיבודים תוך כדי. הדבר היחיד שהנגנים שמעו לפני ההקלטות היה סקיצה שלי מנגן שיר בגיטרה אקוסטית. הכרתי את הנגנים יום לפני ההקלטות. התקבצנו באולפן, לחצנו ידיים, לא ראיתי אותם לפני כן בחיים. יום אחרי זה כבר הקלטנו שירים יחד".
כמה ספרד השפיעה על האלבום?
"לספרד היתה השפעה ענקית. הגעתי שם לרמת התנתקות טוטלית. בארץ לא הצלחתי להתנתק לחלוטין - אתה מקליט, והחיים שלך ממשיכים. אתה בסידורים לפני ההקלטות ואחריהן, טלפונים, חברים קופצים, תיאום לאולפן, קורים כל מיני דברים שקשורים לחיים שלך. כשהגעתי לספרד כיביתי את המחשב, לא עניתי למיילים וכמעט לא עניתי לטלפונים. דואגים לך שם לאוכל וללינה. לא הייתי צריך לצאת, לא הייתי צריך לעשות כלום בשביל הקיום שלי. המוח פשוט נשאר פנוי למוזיקה מהבוקר עד הלילה - זה כל מה שחשבנו עליו וזה יצר המון רוגע בהקלטות. למרות שהיינו צריכים להספיק המון בזמן קצר, האווירה היתה נינוחה מאוד. היינו מנגנים שעה וחצי או שעתיים ויוצאים לשאוף אוויר ליד הבריכה. חצי שעה
למרות הלחץ הישראלי הזה והחוויה הספרדית אלון לא חושב להעביר את מיטלטליו למקום אחר. "תמיד הרגשתי שפה זה הבית שלי", הוא אומר. "בכל מקום אחר שהייתי בו תמיד הרגשתי זר. האנשים שהולכים איתי הכי הרבה זמן, הקהל, התעשייה, החברים או בכלל, הם כולם פה. אמנם זה שוק קטן וארצישראלי, על כל המשתמע מכך, אבל אני לא יכול לוותר עליו. הוא מי שאני. גם אם מבחינה מוזיקלית אני עושה משהו שמרגיש רחוק מאוד מכאן. כשאני עולה על במת הבארבי אני מרגיש שזה שלי".
אין שום דבר ישראלי באלבומים שלך. הזרות הזאת מזינה את היצירה שלך כבר שנים.
"נכון, אני מושפע מאוד מהזרות הזאת, אבל התכנים והתמונות שאני רואה כשאני כותב שירים הם מהקיבוץ שלי, מתל אביב, מהסביבה שאני עובד בה. זה אף פעם לא היה מדבר באריזונה. זה תמיד היה איזה שדה מעמק חפר. אז יכול להיות שאני צובע אותו בארומה אמריקאית כי זה הז'אנר המוזיקלי וזו התחושה שהגיטרה נותנת לך, אבל אני שר על הילדות שלי, לא על שום דבר אחר. האלבום הקודם שלי נוצר כולו מגעגוע. הוא נכתב בתקופה ארוכה מאוד שהייתי לבד, בדרכים. כל מה שצף לך כשאתה נוסע בכבישים האלה זה הסרט של הילדות שלך, של החיים, של המשפחה, של הקיבוץ. החלטתי להיכנס לתוך זה".
המוזיקה שלך לא זקוקה לבדידות הזאת במקום מסוים, כדי להיות אותנטית?
"בדידות זה לא אומר שאני בודד ואין לי חברים. בדידות זה הרגע הזה שאתה הולך לישון בלילה ואתה עם עצמך, אתה לבד. אתה מנסה לזקק את עצמך מכל החיים שלך ולראות מה חשוב לך, את מי אתה אוהב, איך אתה רואה את החיים שלך. בגדול, בחיים האלה אני מרגיש שאני לבד, בלי קשר למשפחה, לבית או לחברים שיש לי. אני מרגיש שההתמודדות שלי בחיי היומיום היא אישית מאוד".
היית רוצה שהמצב הזה ישתנה?
"ממש לא, להפך. אנונימיות מרגשת אותי. כשאני מופיע במקום חדש בארה"ב או בקנדה מול קהל חדש, יש בזה משהו שמרגש אותי מאוד. אני נהיה כמו דף חלק ואני יכול להציג את מה שאני רוצה. לאף אחד אין דעה קדומה עליי ואף אחד לא יודע מי זה גבע אלון. זה מחזיר אותי לנעורים שלי, אני מרגיש חדש. אמנים גדולים ממני בעולם זוכים לחוויה הזאת כל הזמן. כל מיני להקות אינדי שהגיעו הנה ומפוצצות את רדינג או את ההאנגר והמופע סולד אאוט, באותה מידה מגיעות להולנד לאיזה חור ויהיו שם 50 איש. זה קורה כל הזמן, ראיתי את זה בחו"ל בעיניים שלי. הלהקה עולה ומרכיבה את הציוד שלה בעצמה, וזה כאילו החלום שלך מתנפץ לך מול העיניים. זה שכיח. אנחנו לא מדברים פה על פופ. זה לא ג'סטין ביבר שנהיה צונאמי תקשורתי שבכל חור בעולם שבו הוא יצוץ מישהו יוציא אייפון ויצלם אותו. זה לא ככה. זה מוזיקה, זה רוק, זה אינדי, זה אלטרנטיב. זה מלמטה. אלה דברים שצומחים ויש מעט מאוד להקות כמו יו לה טנגו או כל מיני אגדות אלטרנטיב שמעריכים אותן בכל העולם".
ככה אתה שומר על פרופורציות?
"כן, אבל יש בי עדיין בערה להשקיע אנרגיה ולהגיע למקומות חדשים, זה מרתק אותי מאוד, תרבויות אחרות וקהל אחר. מעניין אותי טכנית לראות איך זה עובד במקומות אחרים. איך המועדון עובד, חברות הבוקינג, חברות היח"צ. בכל מקום זה שונה מאוד".
מה ההבדלים בין ארה"ב לישראל?
"בארה"ב המקצוענות גבוהה מאוד וישראלים יכולים ללמוד ממנה. מן הסתם שם המציאו את תרבות הבידור והרוקנ'רול, הם כבר עושים את זה עשרות שנים יותר מאיתנו. הם משופשפים בזה יותר, מדויקים יותר. בקטע של זמנים, למשל. עלייה לבמה. אם אמרו לך שההופעה מתחילה בתשע, היא תתחיל בתשע. זו הדוגמה הכי פשוטה. זה בקטן, אבל דברים מדויקים מאוד, לטוב ולרע. מנגד, הרבה פעמים אין חופש כמו שיש בארץ, שבזכותו יכולים פתאום לקרות דברים מגניבים מאוד. יש שם גם מקום לאלתורים, אבל הם מדויקים מאוד בהתנהלות שלהם".
מקצוענים.
"אכן. גם בגרמניה. אתה שואל שאלה במייל את המנהל של המועדון, אתה מקבל ממנו תשובה ואתה יודע בדיוק מה הולך ומה לא. הוא לא יגיד לך פעם אחת ככה ופעם אחת משהו אחר. הוא יגיד לך פעם אחת וככה זה יהיה. פה הדברים משתנים וכן ולא. אבל זה גם הקסם של ישראל. אנחנו הרבה יותר משוחררים".
אולי משוחררים מדי, לטעמו. את הניכור המנומס שהוא שומר עליו, לחלוטין לא סממן יוהרה או עודף חשיבות עצמית, ניתן לזקוף לטובת אסטרטגיה תקשורתית ברורה. אלון רחוק מרחק שנות אור מדמותו החדשה של כוכב הפופ הישראלי. את שמו קנה עוד בימים שהקהל הצביע ברגליים ולא במסרונים. "פעם כל מה שידעת על האמן הופיע בתקליט עצמו ובראיון שהיוצר נתן באיזה עיתון פעם בשנתיים, בקושי שמעת אותו מדבר", הוא אומר. "היום יש פייסבוק וטוויטר וליידי גאגא כותבת לך מה היא עושה כל דקה".
יש לזה גם צדדים טובים. ירד המחסום בין האמן לקהל.
"אני לא אומר שזה לא טוב, יש בזה משהו יפה. אבל אתה צריך להגן על עצמך. אולי להגן זו לא הניסוח הנכון. לשמור משהו לדמיון, כי עדיין יש דיסטנס. לא משנה כמה האמן יכתוב בפייסבוק שהוא חבר של כולם והוא ישתף אותם במה שהוא עושה בכל רגע נתון, עדיין, הוא האמן והם הקהל. הוא לא חבר שלהם. נכון, זה חשוב להרגיש שהאמן קרוב אליך, ואני חושב שאני מנסה לייצר את זה בהופעות, למשל, כשאני עושה הופעה קטנה ואינטימית מול קהל מצומצם.
"מייקל ג'קסון אמר פעם בראיון משהו שמאוד דיבר אליי. דיברו איתו על המסתוריות הזאת, על זה שיש סביבו כל מיני שמועות ושאף אחד לא יודע מה נכון ומה לא - אם הפנים שלו אמיתיות, מה קורה בתוך הבית שלו, כל התיאטרליות ההזויה הזאת. הוא ענה 'אף פעם אל תיתן להם את הכל. תשאיר משהו לספק'. זה יוצר איזושהי דרמה. זה לא שאני כזה תיאטרלי ודרמטי בחיים שלי, אבל אני כן רוצה לפנות את הבמה שלי למוזיקה ולא לדברים אחרים שאני עושה, שעלולים לגרום לאנשים לפרש את המוזיקה שלי אחרת. איך אני מתלבש, עם מי אני הולך לשתות בירה, מי החברים שלי בתעשייה ומי לא - זה לא מעניין".
את הדרך שלו התחיל בפאבים הקטנים ברחוב לילינבלום ובקיבוצים ברחבי הארץ. הוא עוד זוכר את הסירובים, את הדחיות ואת הרמת הגבה הקולקטיבית של התעשייה נוכח ההתעקשות שלו לחרוך גיטרה בעידן של פופ מופק היטב. הוא אפילו מעט משועשע כשהוא מבין שלמרות הכל הצליח לו. איכשהו.
מי שלקח את ההימור הגדול והיה מחלוצי השירה באנגלית בארץ עבר דרך שונה מאוד מזו של גדי אלטמן, שותפו להרכב פליינג בייבי, שאלון הנהיג בתחילת הקריירה. בעוד אלון הפך לאייקון של קהילה קטנה אך מצומצמת, למרות ואולי בגלל התעקשותו לדבוק במקורות, אלטמן נשאר בעברית, הקים ופירק את ההרכב בוטן מתוק בקרקס, ולאחרונה ניסה את מזלו בתוכנית "דה ווייס".
"מתמודדים בתוכניות ריאליטי, גם אם הם מגיעים לתודעה מהר מאוד, הדרך שלהם לא קלה יותר או קצרה יותר משלי או משל כל אחד אחר", הוא טוען, בהתייחסו לדרך המקצועית השונה של חברו לשעבר להרכב. "הדרך שלהם אולי אפילו ארוכה יותר כי הם מתחילים בלהיות מוכרים, מתחילים בזה שמזהים את הפרצוף שלהם, ועכשיו הם צריכים לבנות את הזהות האמנותית שלהם, המוזיקלית, יכולת המשחק שלהם. זה נראה לי לא פחות קשה, אולי אפילו קשה יותר ממה שאני עברתי. הם מתחילים מנקודת ציפייה גבוהה מאוד. ממש לא מקפצה בטוחה. תוכנית ריאליטי יכולה להקפיץ אותך למקומות מדהימים, ונראה לי שזה יכול להיות מסובך מאוד. יכול לתקוע אותך אולי".
היה לך מוזר לראות את גדי מול המנטורים?
"לא, לא היה לי מוזר. דווקא נראה לי טבעי שהוא הלך לזה. הוא מאוד אוהב את הדברים האלה. גדי הוא בן אדם עם המון יכולות מעבר למוזיקה, ותמיד הוא רצה לתת להם ביטוי בכל מיני תחומים, אז אני מרגיש שזה טבעי בשבילו ללכת לדבר כזה".
הוא עשה דרך אחרת לגמרי משלך. גם הבחירה שלו לשיר בעברית, בעוד שאתה היית מהראשונים ששר באנגלית.
"אני מודע לזה. זה נותן לי ביטחון בדרך שעשיתי כי היום אני יכול להסתכל אחורה ולהגיד, בואנ'ה, אני וכמה אנשים התווינו פה דרך. עשינו פה משהו שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו כשיבחנו את ההיסטוריה המוזיקלית של ישראל. זו גאווה גדולה. וכשהתחלתי זה היה ההפך הגמור כי הייתי בטוח שאין לי סיכוי פה. באתי בתמימות ועשיתי משהו שאהבתי מאוד, כי זו המוזיקה ששמעתי. רציתי לעשות רוקנ'רול ונתקלתי בחומות עבות מאוד".
מהלך התאבדותי כשחושבים על זה.
"לא חשבתי על זה ככה כי לא היה לי פחד. הלכתי עם הראש בקיר. גישה של 'זה מה שאני אוהב, זה מה שיש לי לתת. אם אתם מקבלים אותי אז סבבה ואם לא, זו בעיה שלכם'. יכול להיות שזה היה קשור לגיל. קיבלתי כמויות 'לא' גדולות מאוד. עם הפליינג בייבי טסנו מיד לחו"ל כי הרגשנו חסרי סיכוי פה. מלכתחילה הבנו שאנחנו עומדים בפני חומה גדולה מאוד. ניסינו את מזלנו שם, הופענו המון ועשינו דרך מטורפת. כשחזרנו הנה התחלנו לשחרר סינגלים לרדיו וראינו שהם חוזרים אלינו. לא התייחסו אלינו, לא ענו לנו. ריטרן טו סנדר כזה. הם היו חוזרים פתוחים, לפעמים גם שבורים, אני לא יודע אם זה קרה בדואר או לא. אבל קיבלנו המון 'לא', המון חוסר פתיחות לגבי מה שעשינו, המון התנגדות. אף פעם לא הבנתי למה מתנגדים כל כך. אנחנו בסך הכל עושים רוק גיטרות, לא תגיד איזה אוונגרד. עושים רוק גיטרות! זה לא הגיע רק מהמדיה, דרך אגב. זה בא גם ממועדונים בארץ, כשרצינו לקבוע הופעות. פסטיבלים שניסינו להיכנס אליהם. לא היה אינדינגב אז".
עשיתם את זה בתקופה לא קלה לרוק.
"כן, היה קשה מאוד. סוף הניינטיז, תחילת המילניום. היה המון פופ. הרגשנו אאוטסיידרים. גם בלוס אנג'לס היינו בתקופה שבה היה פופ חזק מאוד, הרבה היפ-הופ. היינו עולים על הבמות שם, עושים רוקנ'רול, והרגשנו שאנחנו הכי הזויים בעולם. לא קשורים. היינו בתפר של אחרי ולפני. כי אחרי, אבל ממש מיד, התחיל כל גל הווייט סטרייפס ושות'. פתאום זה חזר לאט לאט".
כל התהליך הזה הותיר צלקות? האמן הדחוי תמיד נשאר שם?
"בטח שכן, ברור. לאט לאט אתה מאבד את התמימות שלך, אתה מבין עם מי יש לך עסק, מול מה אתה מתמודד, כמה תחרות יש וכמה העולם הזה תובעני ולא יציב. בכמה מטבחים אתה צריך לעבוד בדרך ולעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות ולגור בדירות לא דירות. אתה יכול לקחת את זה לכעס, לכעוס על כל התעשייה הזאת ולהיות נורא מתוסכל, ואתה יכול גם לא. אני לא כועס על אף אחד, אני חושב שעשיתי את הדרך שלי עם עזרה של כמה אנשים, אבל די מחוץ לתעשייה. אני פשוט זוכר את זה מוחשי מאוד. לא איבדתי את הצפון עם החשיפה. אני מרגיש שאני יודע מה זה לקבוע הופעה, מה זה להופיע בבארבי מול עשרה אנשים ומה זה להופיע ברוטס בלילינבלום מול שני אנשים. אני זוכר, אני זוכר את זה. אז היום כשמבקשים ממני להיות האמן המרכזי בפסטיבל או ביום סטודנט או מה שזה לא יהיה או להופיע בכיכר רבין באירועי יום כדור הארץ מול 50 אלף איש, אני עדיין מתרגש, כי אני יודע מה הייתי צריך לעשות כדי להגיע לסיטואציה הזאת. זה גורם לי להרגיש טוב. כי אני זוכר מה היה לפני זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם