נגד הזרם: שני אלבומים ישראלים חדשים ששווים האזנה
בתוך עולם המוזיקה הישראלית המייאש, איתי פרל ואלון לוטרינגר הצליחו למצוא דרך לנתב את ההשפעות שלהם למקומות מעניינים מבלי להשמע אזטוריים מדי
שירה רבת רבדים. איתי פרל צילום: רוני פרל
זו אולי אמירה לעוסה, אבל אחרי יותר מחמישים שנה של רוקנ'רול, קשה מאוד לחדש משהו. ההשפעות על אמן ניכרות בדרך כלל בחיבור הצלילים, באופי של המוזיקה, באווירה ובסאונד, במקרה הגרוע אפילו בלחן עצמו. אלה שמצליחים בכל זאת לחדש מתקבלים לקול תשואות המבקרים שמציגים אותם כפורצי דרך, כמו רדיוהד ששומרים על הכתר 15 שנה או ג'יימס בלייק שהצליח באלבום בכורה אחד לעצב סגנון חדש ולהפוך את הבלוגספירה המוזיקלית על פיה. יחד עם זאת, אלה שלא מתיימרים לחדש שום דבר ימכרו, קרוב לודאי, הרבה יותר.
בישראל המצב מייאש עוד יותר, כשהיצמדות לזרם המרכזי היא תנאי להצלחה ורוב הניסיונות למקוריות מוצאים את עצמם על מדף המוזלים בחנויות התקליטים. שני יוצרים ישראלים צעירים ניסו לעקוף את הגזירה באמצעות התעמתות ישירה עם הנושא - התמודדות עם המיינסטרים בגובה העיניים, בלי להתיפייף, בעוד כובד המשקל שניתן לטקסטים מאזן את מידת ההשפעה על האמן לעומת אישיותו שלו.
בלי להתיימר להיות מקוריים לגמרי, כי אפילו האמנים מהם הם מושפעים מושפעים גם הם מאחרים, אלון לוטרינגר ואיתי פרל החליטו שבמקום לנסות להתעלם מהמקורות שהשפיעו עליהם ללא הצלחה, אפשר להתמסר אליהם באופן שמשרת את האג'נדה של היצירה, בין אם מדובר בהתאמת הסגנון למסר ובין אם בשימוש באותן השפעות לאיפיון אמנותי של האלבום.
אלון לוטרינגר, ''ביער של טורקיז אפור'', היי פידליטי
חוצה את גבולות הפופ הישראלי לעבר שירה צרופה. אלון לוטרינגר
צילום: עמית ישראלי
התוצאה הדרמטית של "ביער של טורקיז אפור" אכן משולה להליכה ביער אפל. קולו המלחש ומלא הרגש של לוטרינגר, בצירוף שילובי הכלים והמקצבים האמיצים באלבום נשמעים לעתים כמו חיבור פלאי בין "ערב ערב" של שלום חנוך לאווירת הרטרו-שיק של להקת העברית. אלביס קוסטלו קורא כעורב שחור מצמרות העצים ואפילו R.E.M ורדיוהד מצאו את דרכם לאלבום בניואנסים דכאוניים אופייניים.
מי ששמע את "כל השערים", הסינגל הראשון שגם פותח את האלבום, ודאי שם לב לכישרון הרב של לוטרינגר ליצור אטמוספירה פנטסטית שכלל לא מאפיינת מוזיקה מקומית, ועדיין לשמור על מלודיה קליטה מספיק כדי להחשב למיינסטרים. השיר "אלף דברים" הוא דוגמה מרתקת נוספת לאפלה המלודית המאפיינת את האלבום. האווירה המורבידית מתאזנת עם "אתרכך באבל" התיאטרלי ו"סוף היום" שמשפריץ רעש כאוטי מענג.
מעבר לאיכות ההפקה מעוררת ההשתאות שמאחדת את שפע ההשפעות הצבעוניות תחת קורת גג סגרירית, אפורה וקודרת, הטקסטים המצוינים של לוטרינגר קושרים את 12 השירים באלבום בעומק שחוצה את גבולות הפופ הישראלי לעבר שירה צרופה. לוטרינגר מזקק במספר מילים מצומצם ככל הניתן מהות רגש בעוצמות אדירות, יכולת ששמורה לפזמונאים גדולים באמת.
איתי פרל, ''מסע בלוז'', התו השמיני
כיאה לז'אנר המוזיקלי ששולט באלבום, הסאונד של "מסע בלוז" מהביל, ההרמוניות הווקאליות מיוזעות ומזמינות והאווירה לוהטת. השירה של פרל מושלמת ורבת רבדים, שילוב הקולות של כל המצטרפים לחגיגה עובד נפלא ושפע הגיטריסטים שלוקחים חלק באלבום (תמר אייזנמן, עוזי רמירז ויניב דדון, בין היתר) מעניקים לו נפח משמעותי. למרות אווירת החופש המוחלט של המסע הקיצי, נגיעה בכל סגנון בלוז אפשרי וריבוי המשתתפים, האלבום מגובה לכל אורכו באינטלקט מוזיקלי חזק ואיתן שלא מאפשר לצלילים לחרוג מהמסגרת.
ההשפעות על פרל ברורות - החל מבלדות הבלוז של אמצע המאה הקודמת, דרך ענקי הז'אנר ועד השובבות הקלפטונית של שנות השמונים. הוא לא מנסה לתת לסגנון פרשנות שונה או לחדש בו משהו, הוא זורם איתו, משתמש בו להעברת המסר החזק של הטקסטים הנהדרים שבאמתחתו, בדיוק כפי שכור ההיתוך המוזיקלי של לוטרינגר משקף את האמירה שלו. למצוא בימינו אמנים צעירים ואמיצים עם אמירה חזקה ומורכבות מוזיקלית שמצליחים להשתמש בהשפעות עליהם לטובה ועדיין לא לחרוג מדי מהמיינסטרים זה בכלל לא דבר של מה בכך. לתשומת לבך, קרן פלס.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם