ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

הלב ממשיך: לא אוהבים את "טיטאניק"? אתם סתם קרחונים

"טיטאניק" מ-1997 הוא סרט ענק, וגרסת תלת-הממד שלו היא תזכורת נוספת לכך. לכל מי שחושב שמדובר בקיטש פופוליסטי אין כנראה לב

כל דבר פופולרי הוא בהכרח גרוע? ההנחה הזאת מטופשת וחסרת בסיס בדיוק כמו ההנחה ההפוכה - שכל דבר לא פופולרי הוא טוב - ובכל זאת היא נפוצה באופן מפתיע, דווקא בקרב אנשים אינטליגנטים יחסית. ואין דוגמה טובה יותר להלך המחשבה הזה מאשר היחס ל"טיטאניק". סרטו של ג'יימס קמרון מ-1997 הוא פופולרי, פופולרי מאוד. הוא החזיק במשך 12 שנים בתואר הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים. ובדיוק משום כך, הרבה מאוד אנשים - בהם אנשים הגיוניים ושקולים מכל בחינה אחרת - מאמינים באמת ובתמים שמדובר בסרט הכי גרוע בעולם. ובכן, גבירותיי ורבותיי: אתם מוזמנים בזאת לקפוץ לי. "טיטאניק" הוא סרט ענק.

קראתם נכון, לא כתבתי "דווקא לא כזה גרוע" או "יש בו חלקים שהם דווקא בסדר" או "כל כך רע שהוא טוב". כתבתי "סרט ענק", והתכוונתי לכל אחת משתי המילים. אף אחד מ-11 האוסקרים שקיבל וממיליארדי הדולרים שהכניס לא היה מקרה או טעות. הוא מורכב מאותם החומרים שמהם עשויות קלאסיקות של כל הזמנים, כמו "קזבלנקה" ו"חלף עם הרוח". מי יודע, אולי בשנות הארבעים היה גם באופנה לחשוב ש"קזבלנקה" זה חרא.

במקרה שאתם מאלה שלא ראו או אולי שכחו את הסרט, להלן תזכורת קצרה: 20 הדקות הראשונות של הסרט (מתוך 200, הסרט לא קצר) מתרחשות בהווה, כשצוות מחקר צולל אל הטיטאניק הטבועה כדי לחפש עדיליון אבוד. חלקים מהסצנות האלה צולמו בטיטאניק האמיתית, על קרקעית האוקיינוס, והם דומים הרבה יותר לסרט מדע בדיוני מגניב מאשר לרומן רומנטי תקופתי, לפחות עד הקטע שבו מגיעה הזקנה ומתחילה להעלות זיכרונות.

כאן מתחיל הקטע שבו לאנשים יש בעיה עם הסרט. ברגע שבו רוז בת ה-99 מתחילה לספר על איך היא פעם היתה קייט ווינסלט, הסרט עובר ל-1912, והופך לרומן למשרתות. אנחנו פוגשים את הנערה העשירה אך האומללה המאולצת להתחתן נגד רצונה, ואת הצעיר חסר הכל אך טוב הלב שישבה את לבה בזכות יכולתו למצות את החיים במלואם. כלומר, סיפור האהבה הכי גנרי שנוצר אי פעם. רוז וג'ק (אפילו השמות שלהם לא היו יכולים להיות נדושים יותר) אינם דמויות עמוקות, הקונפליקטים שלהם שטחיים, והתסריט כולל שורות כמו "לבה של אישה הוא אוקיינוס גדול מלא סודות". העשירים רעים, העניים טובים, בילי זיין מעצבן ולאונרדו דיקפריו נראה כמו ילדה. כל העסק הזה נמשך כמעט שעה וחצי ניקולס-ספארקסית. הכל נכון.

אבל הרומן הוא רק הסוואה. "טיטאניק" הוא, למעשה, סרט אסונות. לסרטים כאלה יש מבנה ברור: הם מציגים מצב, מקום ושורה של דמויות - ואז הופכים את העולם ונותנים לכל הדמויות שהוצגו להילחם על חייהן. אי אפשר להתחיל את הסרט באסון: כדי שיהיה לכם אכפת, צריך שתכירו את האנשים הלכודים בו. וזה בדיוק מה שקורה ב"טיטאניק". בזמן

שנדמה לכם שאתם רואים סיפור אהבה סטנדרטי, קמרון לוקח אתכם בלי להרגיש לסיור מודרך ברחבי הספינה: מקצה החרטום ("אני מלך העולם!") ועד לירכתיים ("את קופצת, אני קופץ"), מהסיפונים העליונים ועד לחדרי המכונות שבתחתית הספינה. קמרון מוודא שעד שהאסון יגיע (סליחה על הספוילר: הספינה טובעת), כל צופה יוכל לשרטט מפה גסה של הספינה. בדרך הוא גם מציג המון דמויות משנה, ואז, רק אז, הוא מביא את הקרחון.

לטיטאניק לקח שעתיים לשקוע, והשעתיים האלה מוצגות בסרט כמעט בזמן אמיתי. זאת לא סתם איזו ספינה שטובעת, אלא ספינה שאתם מכירים אישית, ובקהל ההמונים ששוקעים איתה יש פרצופים מוכרים. להבדיל מסרטים כמו "2012", שבהם יבשות שלמות יכולות לשקוע והדאגה היחידה שלכם תהיה אם יאזל לכם הפופקורן, האסון ב"טיטאניק", למרות שהוא ידוע מראש, הוא אסון. הרגשת האובדן מורגשת. המאבק על ההישרדות הוא מאבק. והביצוע הטכני של הסרט - שכלל בניית דגם בגודל כמעט מלא של הטיטאניק, והטבעתו - כמעט מושלם. הרגעים האחרונים של הטיטאניק, שהחליטה לעמוד דום רגע לפני הטביעה, מרשימים היום כמו לפני 15 שנה.

ההוצאה המחודשת של הסרט, כידוע, הוסיפה לו ממד שלישי. החוק הראשון של התלת-ממד הקולנועי קובע: תלת-ממד בקולנוע יכול להיות שווה משהו רק בסרטים שצולמו בפורמט הזה במקור; סרטים שצולמו "שטוחים" והומרו לתלת בפוסט-פרודקשן תמיד יכילו אפקט עומק גרוע שלא מוסיף שום דבר. אלא מה, רבים שוכחים חוק חשוב נוסף, חוק האפס של התלת-ממד, והוא: ג'יימס קמרון יודע מה הוא עושה. ב"אווטאר" הוא עשה את סרט התלת-ממד הטוב ביותר (ויש שיאמרו: הטוב היחיד) עד היום, וב"טיטאניק" הוא יצר, בלי שום ספק, את ההמרה מדו-ממד לתלת-ממד הטובה ביותר שנוצרה עד היום.

אמנם הסרט לא צולם עבור תלת-ממד במקור, אבל נראה כאילו הוא כן: הוא מלא תנועות מצלמה אטיות ורחבות ותנועה דרך מסדרונות צרים וארוכים שמנצלים היטב את אפקט העומק. יש סצנות בסרט שקשה להאמין שלא צולמו בתלת-ממד במקור. אפקט ה"חלון לעולם אחר" ריאליסטי להדהים בסצנות הפתיחה, בעומק האוקיינוס. כשרוז מאיימת לקפוץ מהירכתיים - המרחק אל המים שמתחת יכול לגרום לסחרחורת.
והכי מדהים: מכירים את זה שסרטי תלת-ממד תמיד כהים מדי, והצבעים בהם דהויים? אז זהו, שזה לא ככה. איכות הקרנת תלת-ממד נוטה להשתנות דרסטית מקולנוע לקולנוע, אבל לפחות בהקרנה שבה נכחתי, בקולנוע גת בתל אביב, לא היתה שום בעיה של כהות יתר, אף על פי שיותר מחצי מהסרט מתרחש בלילה. ואם הצבעוניות שבסרט היתה בעייתית, היא היתה ההפך מהרגיל - כנראה בניסיון לפצות על האפרוריות, הסרט נצבע בצבעים חזקים מעט יותר מהדרוש, ולפעמים עור הפנים של לאונרדו ושות' נראה קרוב לכתום. מתברר שלכל הבעיות המוכרות האלה, שהצליחו להשניא את התלת-ממד על הציבור, יש פתרונות, אבל משום מה אנשים שהם לא ג'יימס קמרון לא התאמצו מספיק כדי למצוא אותם.

"טיטאניק" הוא יצירת בידור משובחת ומלוטשת. שלוש השעות ו-20 הדקות עוברות מהר יותר מהרבה סרטים של שעה ומשהו שראיתי לאחרונה. ואם אתם מאלה שבוכים וצועקים "אבל זה קיטש" - בסדר, אל תלכו. אבל תהיו מודעים לכך שאתם נשמעים כמו ילדים בני 9 שעושים קולות של הקאה כשהם רואים נשיקה כדי שאף אחד לא יחשוד חלילה שהם אוהבים בנות. השיר של סלין דיון, אני מודה, די נוראי.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...