מטושטשים: דיימון אלברן וגרהאם קוקסון באלבומים חדשים
בעוד דיימון אלברן ממשיך להמציא את עצמו מחדש ולחפש את הסאונד של העתיד, גרהאם קוקסון, חברו ללהקת בלר, דווקא מעדיף להסתכל אחורה. אז איך האלבומים החדשים שלהם?
המעריצים הוותיקים לא ימצאו כאן נחמה. דיימון אלברן וגרהאם קוקסון צילום: גטי אימג'ס
מהאזנה לאלבומים החדשים של גרהאם קוקסון ודיימון אלברן, יוצאי להקת בלר, קשה להבין איך שני מוזיקאים דומיננטיים שמושכים לכיוונים כל כך שונים הצליחו בכלל לעבוד פעם יחד. באותו אופן, המשאלה לאלבום חדש של אחת מלהקות הבריט-פופ הטובות בכל הזמנים מקבלת צורה מעוותת, כמו תקווה לזיווג בין קרנף וצפרדע.
>> עשו לייק ל-nrg תרבות בפייסבוק
כשאחד יוצא להרפתקאות חדשות בניסיון ליצור מוזיקה מקורית, השני נובר בעבר כמנסה ללטש סגנונות ישנים. בעוד אלברן חובר למוזיקאים אפריקאים, מתנסה בנגינה על כל כלי מוזר שבנמצא, משתף פעולה עם כל יוצר שרחוק במובהק מהבריט-פופ שיצר במהלך השנים ומפציע בשירה רק לעתים רחוקות, קוקסון מציב את עצמו במרכז ומנגן כמעט על כל הכלים לבדו.
כמו שני מדענים משתי אסכולות שונות לחלוטין, אלברן מחפש את האמת שלו בחוץ, תר אחר עולמות חדשים לפענח, בעוד קוקסון מפרש מחדש את הידוע והמוכר לו, מבפנים. אחד מרכיב תיאוריות חדשות כדי להרחיב את גבולות הידע, השני מחדד תיאוריות קיימות כדי להבין אותן טוב יותר. אלברן לא ישקוט עד שימצא את הסאונד העתידני האולטימטיבי, אפילו אם יהיה שילוב מוזר בין מוזיקה אפריקאית, פסיכדליה, היפ הופ וFאנק, בעוד קוקסון מסתכל על העבר בערגה גם אם סינת'-פופ נשמע ארכאי ועייף בשנת 2012.
Rocket Juice and the Moon, S/T
אך ציפיות לחוד ותוצאות לחוד. מתוך 18 הרצועות האלבום של Rocket Juice and the Moon, מעט מהן עומדות ברף הגבוה של אלברן, עם דגש על "רצועות" ולא שירים, מאחר ו-13 מהן לא עוברות את רף שלוש הדקות ומתפקדות כקטעים תלושים נטולי התחלה או סוף.
זה עובר חלק יחסית בהאזנה רציפה, כמו גם שטף הסגנונות המעורבבים שמתגבשים למה שנשמע כמו אלבום של פלה קוטי על אסיד. למרות שהכוונות טובות ומובנות, התוצאה לא מרשימה. הפיוז'ן המוכר של אלברן משלב באופן מופתי ג'אז אפריקאי עם ראפ, את הסאונד של הגורילז עם הוייב של DRC Music שיצא בשנה שעברה, ובכל זאת מדובר ביצירה די מנותקת, שנשמעת קצת כמו מיקסטייפ עם מעט מדי שירים טובים שעומדים בזכות עצמם.
כמה הברקות גדולות באלבום מחדדות עוד יותר את ההרגשה שמהפרויקט הזה יכל לצאת משהו מדהים באמת. אריקה באדו נהדרת ב-Hey, Shooter, הרצועה הכי טובה שפלה קוטי לא כתב. Poison המצוין, אחד משני השירים היחידים בהם אנחנו זוכים לשמוע את קולו הענוג של אלברן, הוא שיר כאב ושמחה מתוק וחמוץ כאחד והרצועה היחידה שראויה לצאת כסינגל. אך גולת הכותרת של הפרויקט היא ללא ספק השילוב של פלי ואלן, שני גאונים שדיוק פרפקציוניסטי וייחוד שמאפיין אך ורק אותם הם רק משנִיים להנאה הגדולה שנשמעת בבירור משיתוף הפעולה המקסים שלהם.
גרהאם קוקסון, A+E, הליקון
>> גרהאם קוקסון מדבר על האלבום החדש
קוקסון, כהרגלו, בא לכייף, ובהתאמה חלק מהשירים באלבום ממש עושים שמח עם הפקה נטולת חשיבות עצמית. אבל כל הזמן משהו גורע מהנאה שלמה מהאלבום, המחזוריות של אותו פרייז עד אובדן חמצן, אקספרימנטליות דלוחה של צלילים חסרי קשר שהפתיעו בשנות השמונים אבל כיום נשמעים מפוהקים וחסרי טעם, ויחד עם זאת הקונסרביטיביות של הלחנים שלא הולכים לשום מקום פרט לאחור. Advice הקופצני פותח את האלבום בפאן, ו-City Hall הרפטטיבי שבא אחר כך מוחק מהטעם הטוב כל זכר. האווירה הקלילה עושה חשק ללכת להופעת רוק טובה, עד שבא איזה רעש דבילי שגורם לך לתהות מה קוקסון לקח כשהוא ניגן את זה. זה אלבום יומרני בלי להיות יומרני, כבד בלי להיות כבד, חופר כמו בולדוזר אבל לא מגיע לשום מקום.
המעריצים הוותיקים של "בלר" כנראה לא ימצאו נחמה באף אחד מהאלבומים החדשים של שני מנהיגי הבריט-פופ של שנות התשעים הנפלאות. מי שמוכן לאתגר את עצמו ימצא בכל אחד מהם כמה שירים טובים, קונספט מוזיקלי מהודק לעילא ולעילא, המון כישרון וגם, מה לעשות, תחושת החמצה לא מבוטלת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם