המוות נאה להם: למה עולם ההיפ הופ אובססיבי למוות?
בעקבות התחייה המצמררת של טופאק שאקור על הבמה בפסטיבל קואצ'לה השבוע, מתן שרון מתחקה אחר העניינים הלא פתורים של הז'אנר עם המוות והמתים
>> עשו לייק ל-nrg תרבות בפייסבוק
כלל לא מפתיע שהתחייה הגדולה בתולדות המוזיקה הגיע דווקא מעולם ההיפ הופ. לז'אנר השחור יש עניינים לא פתורים עם נושא המוות, כולל הרבה רוחות רפאים. החל מסקוט לה-רוק (BDP) ועד לג'אם מאסטר ג'יי (Run-D.M.C), גורו וג'יי דילה, ביג פאן וביג אל. וכמובן, נוטוריוס ביג והבחור הצעיר שהראה את זיו פניו בקואצ'לה.
צפו בטופאק קם לתחייה:
אבל ההבדל הגדול בינהם לבין אגדות רוק שקיפחו את חייהם בגיל מוקדם, 27 ביום טוב, הוא שלא סביר שתמצאו את חברי הדורז הנותרים מפזזים לצד ג'ים מוריסון מעט שקוף באופן קריפי. אולי זה מתוך כבוד למת ואולי סתם ממחסור במזומנים בסדר הגודל שדרה וסנופ שרפו על ההולוגרמה (הרי ניתן לייחס את החייאתו של טופאק לראוותנות האופיינית לז'אנר), אבל נדמה שיש עוד כמה סיבות לעיסוק הנקרופילי של ההיפ הופ בעבר.
בתור תרבות צעירה שנשענת על גיבורים צעירים, לפעמים אפילו יותר ממנה, ישנה נטייה מוגזמת בהיפ הופ לנוסטלגיה, לימי הזהב של הז'אנר בסוף שנות ה-80, כשהיא עוד הייתה תרבות מתחרתית ונטולת הרוח הממוסחרת שנושבת בה מאז אמצע שנות ה-90. לכן, הדמויות הכי גדולות תמיד יהיו הראפר האחרון שנלקח, המפיק האחרון שהלך לעולמו והדי ג'יי האחרון שנעלם. זקני השבט הם ג'יי זי ואמינם, שרק מתחילים את גיל ה-40 וראפרים מתים נחשבים לא רק לעיסוק לגיטימי, אלא לתעשייה שלמה שכוללת מחוות, סרטים, ויכוחים על מי הגדול מכולם וכמובן - מרצ'נדייז.
אבל העיסוק של ההיפ הופ במוות ממשיך עמוק יותר, היישר לבסיס של כל ילד שחור שגדל בשכונה קשה, מקומפטון ועד ברוקלין. כשמלאך המוות נוכח בשכונה באופן קבוע, בין אם במזרק, באקדח או באלת שוטר, אי אפשר להתעלם. כל מה שניתן לעשות הוא לדבר על זה. ואין דבר שראפרים אוהבים לעשות יותר מלדבר על זה. צרפו לכך את החינוך הנוצרי לו זוכים רובם, עם אובססיית המוות שמתלווה לו בטבעיות, ואפשר להתחיל להבין למה מוות הפך להיות כמעט סימן לגאווה בקהילה השחורה.
המת הוא הגיבור. הוא נתן את חייו עבור המטרה. הפנתרים השחורים, מרתין לותר קינג ומלקום אקס, תומאס שיפ ואברהם סמית' שנרצחו בלינץ' נורא שבהשראתו נכתב Strange Fruit של בילי הולידיי. האדרת המוות היא דבר שלא זר לקבוצות מיעוט נרדף, כפי שהישראלים שביננו יודעים. לכן אפשר למצוא התייחסויות למוות אצל רוב הראפרים, החיים והמתים. גם טופאק וביגי אהבו להתעסק במוות עוד לפני שפגש אותם.
ביגי קרא לשני אלבומיו שהוקלטו עוד בחייו בשמות Ready To Die ו-Life After Death, שילב נושאים כמו התאבדות, רצח ופחד מוות, במובן הכי בסיסי, ברוב שיריו ודיבר בראיונות על האופן שבו הוא הרגיש, לכול אורך הקריירה שלו, מוכן למוות. טופאק עצמו היה אובססיבי בנוגע לרעיון המוות הפיקטיבי ולספר "הנסיך" של ניקולו מקיאבלי, בו מציע המדינאי מפירנצה למנהיג הנרדף לזייף את מותו כדי להטעות את אוייביו. זו אחת הסיבות לתיאוריות הקונספירציה בנוגע למותו של פאק.
לתקופה מסויימת באמצע העשור הקודם המוות אפילו איים על הז'אנר כולו כאשר החלו קולות מרכזיים לקרוא ש"ההיפ הופ מת" ושיש לבנות הכל מהתחלה. הדיון הגיעה לשיאו ולסופו עם האלבום Hip Hop is Dead של נאז, שהפריך את הטענה באלבום נהדר בעודו מתעסק בכמה מסוגיות המוות והנוסטלגיה המובנים של התרבות. נראה שבתרבות ההיפ הופ מתעסקים במוות מאותה הסיבה שכולם מתעסקים בו - פחד, רק שלליבו של ההיפ הופ המוות קרוב יותר ולכן העיסוק בו מרכזי יותר. במקום הקטן שבו אנו גרים, קל להזדהות עם זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם