ריפוי בדיבור: מה שידרו הערוצים המסחריים בערב יום השואה?
בין אם מדובר במספרת רהוטה שזיכרונותיה ברורים או גיבורים מבולבלים שאינם אפילו בטוחים לגבי זהותם עצמם, מלאכת הסיפור עצמה של הניצולים היא החשובה בסרטים "חנושקה" ו"פה למדתי לאהוב", ששודרו בערב יום השואה בערוצים המסחריים
בכיתה ז' הלכנו בחולצות לבנות לבית "יד לבנים" בחולון, לטקס השנתי של יום השואה. אחרי כמה שירים וקטעי קריאה קצרים, אמרו שנשמע עדות של ניצולה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הקשבתי ממש לסיפור של מישהי שחיה בגטו וגוללה את עלילתה. היא עלתה על הבמה ובמילים יבשות סיפרה את סיפורה שהפך תוך דקות לתיאור מרתק על מראות רחוקים ומפחידים.
עם השנים הקפדתי להקשיב לסיפורי ניצולים כחלק מטקסים וצפייה בסרטים ותמיד חשתי איך העדות הופכת לרלוונטית למצבו הנפשי של המספר באותו הרגע. בימים גבורתיים שלו ידגיש חלקים של עוצמה ויוזמה וברגעים קשים ואובדניים יותר ידגיש את החלקים המתרפקים, הקשים. מלאכת הסיפור עצמה הפכה לדרך הריפוי או ההתמודדות. וזוהי למעשה תכלית הדבר: לספר כדי לעבד ולחבר וכדי לא להשכיח, בעיקר מעצמך.
הסרט "חנושקה" של נורית קידר הוא מסרטי השואה הפורסים את הסיפור המדהים של הגיבור שלהם (במקרה שלנו גיבורה) בצורה מלאה רק אחרי שההיסטוריה חלפה ואמרה את דברה. זוהי עלילה מרתקת החושפת צעד אחר צעד, זיכרון אחר זיכרון את סיפורה של חנה מנדלברג בת ה-12 אשר גדלה בגטו ורשה, נמלטה ממנו, התגנבה למנזר ושם גדלה בזהות חדשה ובשם חדש: אנה ליטוינסקה.
אנה החדשה הופכת לבלדרית של המחתרת הפולנית וחיה חיים כל כך רחוקים ממה שהיה מנת חלקה בגטו בו גדלה. משם, כעבור שנתיים מסיום המלחמה, תהפוך אנה לנזירה קתולית, בטקס שהיא תגדיר אותו לימים כ"טקס הצלה". את ההטבלה יערוך לה כומר צעיר בשם קרל ווטילה. כעבור ארבעים שנה יגיע הסיפור לתחנתו הסופית והכומר, איתו קשרה אנה קשרי חסד,
"חנושקה" היא יצירה קולנועית מטופחת ומוקפדת. היא נסמכת על דמותה המרגשת של חנה, אשר נחשפת כאישה שמילותיה כנות, ציוריות ורגשיות. בצעד אמנותי מקסים החליטה נורית קידר להקיף את החלקים הדוקומנטריים של חנה הבוגרת המבקרת בפינות ילדותה ומספרת את סיפורה בקטעי קולנוע מתוסרטים בהם נשקפת לנו אנה הילדה ויחסיה עם האפיפיור לעתיד. ממש כפי שהסיפור הבלתי נתפס הזה יכול היה להיות בסיס לסרט עלילתי, הופכים המונולוגים הקשים של חנה למרקם עדין המשלב בין קולנוע מתוסרט לדוקומנטרי.
ממש כמו בכיתה ז', כבשו אותי המילים. בחלק הפותח של הסרט עומדת חנה בחצר הישנה אשר הייתה הגטו הארור ונזכרת בילדותה במונולוג מרשים ומרתק. היא מספרת על הימים, הקולות, הצעקות שליוו את ימיה, האמא שהסתירה ודאגה ואחר כך שלחה אותה כדי שתינצל ועל הלבנים מבטון אשר הפרידו בין העולם האכזר בו חיה לבין העולם החיצוני אליו התגנבה מדי יום כדי להביא אוכל ופיסות חיים למשפחתה.
אל מול חנה המספרת את סיפורה הברור ניצבים האחים ויינברג-כרם המחפשים את פרטי זהותם האמיתית בארכיונים בקראקוב, בגיל 70, במסע עוצר נשימה. הסרט "פה למדתי לאהוב" הוא מסוג סיפורי הגילוי אשר בניגוד לזה של חנה סופם אינו ידוע. ביום בהיר אחד יוצאים האחים, אשר כלל לא היו בטוחים שהם אחים, למסע שמטרתו חיפוש זהות.
במשך שבעים שנה חי אבנר מבלי שידע בוודאות מה שמו, מי הם אביו ואימו והאם אחיו איתו הוברח בגיל שלוש ועבר ממדינה למדינה, ממסתור למסתור, הוא אכן אחיו. הסיפור של השניים מתחיל לילה אחד לפני האקציה, בו מבריחה דודה מלכה את השניים ומצילה אותם. הם עצמם צוברים זיכרונות ורצים ממקום למקום. ממש כמו התגשמות של הסרט "החיים יפים", אבנר מספר - "חשבתי שאני רץ ממקום למקום בשביל השעשוע, לא כי רוצים להרוג אותי". הילדים, שלימים יגלו שהם ניצולים, שיחקו בריצות בין בונקר לבין בונקר מבלי לדעת שהם נמלטים. בסרט הנפלא הזה מובלטת דמותם של המספרים הניצולים שאינם יודעים שהם כאלה. כמה שונה דמותם מהדמות המספרת הרגילה שאנחנו מכירים, כמה מפתיעה.
הסרט מלווה את האחים, יצחק ואלתר ויינברג בשמם המקורי, היוצאים למחוזות ילדותם ומחבואם. השוני בין האחים מפליא כמעט כמו החוויות המשותפות שלהם. בעוד יצחק מחובר לזיכרונותיו ומדבר עליהם, מסתובב אבנר מבולבל, ללא זהות ולמעשה כמעט ללא עיבוד של החוויות שעבר. התלאות שעוברות על השניים סיוטיות: בלילה אחד כורעת הדודה מלכה ללדת והמיילדת הגויה חונקת את התינוק למוות כדי ששני הילדים האחים ישרדו. הימים רודפים ימים, השניים ממשיכים לעבור ממדינה למדינה והדודה מלכה מבצעת מהלך מכריע ומעלה אותם על רכבת ההצלה של קסטנר בבודפשט.
הסרט ממשיך לספר את הסיפור המרתק הזה תוך כדי תנועה. הוא מורכב ממונולוגים רגשיים לצד מבולבלים והאינטראקציה בין השניים כובשת ומרגשת. הצופה מגלה את הקשר בין השניים תוך כדי עלילותיהם. ככל שהסצנות מתקדמות כך הגיבורים של הסרט פגיעים יותר, חשופים יותר ואבודים יותר. זהו מסע שצולל לנפש.
חנה, יצחק ואבנר גיבורים שונים כל כך. הנה ניצבים מולנו שני סוגי גיבורים: האחת רהוטה, מלוטשת וחודרת ללב והשניים שמשנתם וזיכרונותיהם לא סדורים. שני הסרטים מוכיחים שאחרי הכל, מלאכת הסיפור היא העיקר. היא מבהירה, היא מרפאת, היא השימור האמיתי של הלקחים והזיכרונות.
"חנושקה", סרטה של נורית קידר, ערוץ 10
"פה למדתי לאהוב" סרטו של אבי אנג'ל , ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם