עשו או הרסו?: בדיחות שואה הן לא תמיד מצחיקות
הכרזה הרשמית של יום השואה הצליחה לרגש אותנו, אבל הצורך האובססיבי לשחוט פרות קדושות בפייסבוק ובטוויטר התיש אותנו. האירועים שעשו או הרסו לנו את השבוע
כבר כשראיתי על הקיר שלי בפייסבוק את התמונה בקטן, התחברתי אליה. תנו לי אפור, שחור, צללים, רמז כלשהו לתחושת בדידות - ואני שלכם. כרזת יום הזיכרון לשואה ולגבורה של "יד ושם" שעיצבה דוריאל רימר-הלפרין גרמה לי להפסיק את מה שעשיתי באותו רגע (ובכן, לאכול) ולהתנשם.
אני לא מאלה. אני לא מאלה שמתרגשים, ובטח שלא מתמונות צללים של שואה, אחרי שהיו לי סיפורים חיים מהבית. אבא ז"ל ברח ממחנה עבודה ואמא ז"ל חיה במלחמה במרתף של שכנים ברומניה כשהייתה בת חמש. ליל ביעותים אחד בו התעוררתי מצעקות ורצתי לחדר של אבא כדי להעיר אותו מחלום בלהות, שאז סיפר לי, רועד, "ראיתי את אחיותיי, הם לקחו את כולן", היה שווה לאינספור תמונות שואה.
אבל בתמונה הזו יש משהו. בשנייה אחת היא מסוגלת להבהיר
וכמה מילים לאלה שהעלו לפייסבוק את התמונה והפכו אותה לקומיקס, או הוסיפו לה ציורים ובועות וגרפיטי ואלוהים יודע מה עוד: כן, מאגניב לעשות בדיחות שואה. כשגם לכם אי פעם יהיה דבר שתרגישו כלפיו משהו והוא יהיה חשוב לכם, סמכו עלינו שנצייר עליו איקס בטוש ורוד זוהר. // צביה בלום
בערב יום השואה הקפדתי שלא להיכנס לחשבון הטוויטר שלי, בעיקר בגלל שהיה לי ברור שמה שמחכה לי שם זה, כרגיל, ערב רב של ציוצים שעושים הכל כדי לרדד את זכר השואה. משום מה, דווקא בימים בעלי חשיבות גדולה לישראל ולעם היהודי, משהו קורה בפייסבוק ובטוויטר שגורם ליוזרים להתחרות ביניהם על התואר למי הכי לא אכפת. זה היה ככה ביום בו שוחרר גלעד שליט, זה קורה דרך קבע, בקטנות, כשקורה איזה אסון, וזה מגיע לשיא בימים שבהם יש הזדמנות לשחוט פרות קדושות.
אז קודם כל, השואה היא כבר מזמן פרה שחוטה ומספיק לבחון את מצבם העגום של מעט השורדים שעוד איתנו כדי להבין את זה. בדיחות שואה יש לא מהיום, וניצולי שואה העידו לא פעם שגם שם, במחנות ההשמדה, סיפרו בדיחות, שהרי הומור הוא דרך נפלאה לשמור על השפיות.
אז איפה עובר הקו הדק הזה בין בדיחות שקשורות בסבונים, אפר ואבק לוולגריות וחוסר טעם? כשהבדיחה לא באה ממקום אמיתי, כשלקיחת תמונה איקונית של ילד המרים ידיים בהכנעה והדבקה של כיתוב מטופש מגיעות מהצורך הכפייתי שקיים בפייסבוק ובטוויטר בפרט להיות הכי מצחיקים שיש, הכי לא רגישים, הכי שונאי אדם. למה? כי אנחנו רוצים להראות שאנחנו מגניבים, ושלא אכפת לנו מכלום, ושאין לנו סבלנות לאף אחד, כי אם נעז ונראה קצת רגש אותנטי ונגלה שהטרגדיה האיומה הזאת גדולה עלינו בכמה מספרים, העולם יתמוטט ויפסיקו לעקוב אחרינו. וככה, ככה בחיים לא נגיע לשישה מיליון עוקבים. // מיה אבידן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם