חמוש במשקפיים אחרים: צלם הפפראצי שהפך לאמן
כצלם פפראצי, טובי כהן הגיע לשיא כשתיעד את הבקהאמים, חטף מכות מליאם גלאגר והועסק על ידי סטינג וטוני בלייר. הכיס הרגיש בסדר אבל הנשמה רצתה עוד, והאיש הכי ספונטני שתכירו עזב הכל רק כדי שיוכל למצוא את ההכרה שחיפש כל השנים
המכונית היוקרתית של הבקהאמס זחלה בפקק תנועה וכהן, אחד מ-25 צלמים שקיבלו, ככל הנראה, את המידע יקר הערך, החליט שהרגע הגיע. הוא רץ לכיוון החלון האחורי של הרכב, שלח יד קדימה והקליק. מרפי, שחזה בהתרחשות, הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא צרח על כהן, שהגיש לו את המצלמה ואמר בהתרגשות: "תסתכל על זה". ה"זה" היה צילום של ויקטוריה מכניסה את ידה למכנסיים של דיוויד, שהגיע לשער של העיתון המשפיע ביותר בבריטניה, ה"ניוז אוף דה וורלד", והיה שווה למעלה מחצי מיליון שקל.
טובי כהן כבר לא צלם פפראצי. הוא אמן, אפילו מצליח. הוא מגיע למסעדה ברחוב בן יהודה בתל אביב. השיער קריביים, הלבוש קריימר. בז'קט נעוצה סיכה של זנב טווס. "לא ישנתי דקה", הוא מתגאה בדיוק כמו בעל הכנף. "הייתי עם שתי גרמניות במסעדת פאר. היה מטורף".
אותה מסעדה ממוקמת כ-150 מטר מ"גלריה אנגל", שם מוצגת התערוכה הנוכחית של כהן המכונה "פרויקט אברהם". בתפריט: שחזורים מרשימים של סיפורים וציורים מתקופת אברהם אבינו. "אני בוחר סיפור", הוא מסביר. "מאייר או מדמיין אותו, הולך ללמוד את הטקסט, מפרק לגורמים. מחפש לוקיישן, מלהק אנשים, בונה תפאורה. ואז מצלם אותו. אני לוקח סיפור שלא מוגבל בזמן ומכניס אותו לתוך
באמת נראה כאילו עבר נצח מאז התפנית שעשה בחייו. "הגעתי לשיא בקריירה העיתונאית שלי, צילומים שלי הופיעו בעמודים הראשונים בעיתונים, הרווחתי הרבה כסף, אבל מעולם לא הייתי כל כך מתוסכל", הוא מודה.
"התאכזבתי שהעבודה שלי לא הוגדרה כאמנות. הגעתי לתקרה ולא היה לי לאן להתקדם". כשכהן אומר תקרה, כוונתו לתמונות כמו של בקהאם; או מקרה שבו ליאם גלאגר (סולן להקת אואזיס) הכה אותו בשידור; או כשהתגנב לצילומי אחד מסרטי "ג'יימס בונד" בבקינגהאם פאלאס; וגם כשהיה צלם פרטי של יהודים עשירים וסלבריטיז עשירים עוד יותר. ברשימת המשלמים תמצאו אפילו את סטינג וטוני בלייר, אז ראש ממשלת בריטניה.
אפשר לומר שהיית כמו צלם חתונות.
"בוא נאמר, קרם אוף דה קרם אוף דה קרם, אוף דה בסט אוף דה בסט אוף דה בסט אוף צלמי החתונות, אי פעם".
וכך אכן היה. הכסף זרם. כהן הרוויח יותר מהחבר'ה, ותמיד היה זה ששילם את החשבון. אז הוא פגש ישראלית שרצתה הודו. הם נפרדו במהלך הטיול ("לדעתי נפרדנו הרבה לפני. היא פשוט לא הודיעה לי"), אבל כהן הרוויח קריירה. "בהודו למדתי להתאהב באור טבעי, למדתי איך לצלם שקיעה וזריחה, זרקתי את הפלאש", הוא מספר. "תמיד אמרו שיש לי עין אמנותית. כצלם עיתונות אתה בקושי חושב אמנות. אתה חושב אם צילמת את התיק והאם הרגליים נכנסו לפריים. בהודו למדתי לצלם מחדש".
כשכהן שב מאסיה הוא החליט לא לחזור לחיי העיתונות. "דברים השתנו. התחלתי להסתכל מסביב. הגעתי לישראל והחלטתי להישאר. התחברתי לאנשים הנכונים, למדתי את המקצוע ולמדתי את התורה". כן, דווקא כאן, ולא חסרות לו סיבות. "ישראלים הם בדרך כלל קצרי רוח בקשר לישראל, אבל יש פה דברים נהדרים, והכול קרוב. אתה יכול להיות בנוף שדומה לגרנד קניון, ותוך שעה להגיע לנוף הפוך לגמרי". האמן המתולתל נותן להכול להיכנס. במהלך הראיון, כמעט כל אדם שחולף על פניו זוכה למבט, כשנשים, כמובן, זוכות לקצת יותר. "היי", הוא צועק לבלונדה שעוברת סמוך לשולחן.
אתה מכיר אותה?
"לא יודע", הוא עונה. "אולי מכיר, בטוח שלא זוכר. זה קורה לי הרבה. כל יום אני רואה את העולם דרך משקפיים אחרים".
כך הוא גם נראה. האיש רוקד על הציר שבין סטלן לעסקן, כשה"אמן" שבו זוכה למקום טוב באמצע. המבט משתנה כל שנייה, טון הדיבור גם. מה שבטוח, הוא משדר כיף. כיף להיות בחברתי, בואו תשמעו אותי, בואו תראו מה יש לי להציע. אולי זה שילוב של שמש, המבורגר, בירה ומבטא, אבל באמת כיף איתו. וחכו שתשמעו אותו אומר "טראוסרס".
גם הקמפיין הפרסומי לתערוכה הזו, השנייה בחייו אחרי "כרובים ומלאכים" ב-2010, נע סביב רוח השטות. "I \ Toby". זה הכול. טי שירט לבנה, שתי מילים ולב אדום אחד. "התערוכה האחרונה עלתה לי 7,500 שקל ביחסי ציבור", הוא אומר. "רציתי לבדוק אם לבד אוכל להשיג את אותן תוצאות. אז בכל יום אני מסתובב עם כמה בחורות שלובשות את החולצה ואנחנו עושים שטויות, מפיצים את אהבת הטובי. חלק מהאנשים מתלהבים, אחרים חושבים שאני מתלהב. אבל לא אכפת לי. כל תגובה טובה. כל מה שאני רוצה זה שאנשים ישאלו 'מי לעזאזל זה הטובי הזה?'".
טובי זה בחור בן 32, יהודי בריטי שנולד בדרום לונדון, למד מנהל עסקים, גר בהרצליה פיתוח. "אל תשפוט אדם לפי גודל הבית שלו", הוא אומר, "אלא לפי כמה זמן לוקח לו להגיע מהמיטה לים. אני איש של שתי דקות". זה לא משפט שלך. "נשבע שכן".
אתה בא ממשפחה עשירה.
"אני בא ממשפחה מבוססת מאוד. חינוך פרטי, לא רעבתי".
מה אבא עושה?
"אבא גנן".
לא יכול להיות.
"כן. הוא היה בעל חברה, מכר אותה ל'אופיס דיפו', ועכשיו הוא גנן".
גנן שרק עכשיו התחיל להבין איזה פרח יש לבן שלו ביד. "עד עכשיו הוא לא קלט בדיוק מה אני עושה", כהן מסביר. "לאט לאט הוא הבין את הפוטנציאל, הגיע למסקנה שאם נעשה את זה נכון, נרוויח הרבה. ואז הוא גם התחיל להשקיע בי". כהן מחפש משקיעים גם מחוץ למשפחה. "כל פני שאני מרוויח כרגע הולך על אמנות. אני לא מחפש להרוויח כסף, אני מחפש להשקיע. אי אפשר להעריך כמה עלתה לי התערוכה הראשונה. גם עכשיו, בתערוכה הזו, צילום בודד, זה עם העץ, עלה לי 8,000 דולר".
בחישוב אחר, התמונה הזו - "אברהם מארח את המלאכים" - עלתה הרבה יותר. "עם הכסף מהתצוגה הראשונה שלי קניתי ג'יפ", מסביר כהן, "כדי למצוא את העץ בשביל התערוכה השנייה שלי".
העץ , העץ, העץ. מהרגע שכהן ראה בראשו את הצילום, הוא לא נח לרגע. במשך עשרה חודשים, שבוע שבוע, הוא נסע למדבר עם הג'יפ המדובר (טובי קורא לרכב 'לטישה עבדול'), לחפש עץ שנראה שתי טיפות כמו מה שיש לו בראש: "עץ שיטה, בין שני עמקים, על מישור, כשהשמש עולה מאחוריו במיקום מושלם, והשקיעה גם". חתיכת שיטה. "כל פעם זה היה רק כמעט. או שלא מצאתי עץ, או שמצאתי עץ לא מספיק מתאים, או שמצאתי עץ מתאים שלא הורשה לנו לצלם בסביבתו". ואז , יום אחד, שכבר כמעט התייאש והחליף דיסקט, הוא מצא.
סיפור כבר היה לו, איורים גם. את הטקסט הוא למד, פירק לגורמים, אברהם, אוהל, באר, עץ שיטה, שלושה מלאכים. ממבט בצילום נראה שהם כבר שם, במדבר, בילט אין, אבל גם אותם היה צריך ללהק. הימני, יונתן, נמצא רק לאחר נסיעה מסוכנת והזויה לשטחים ("בוא ניסע עכשיו, יהיה לך כיף, איש מרתק. יציע לי סל של פירות").
ככה טובי. כי ספונטניות זה כבר לחלשים. איש שיכול לעבוד בלי הפסקה ("על הצילום עם העץ עבדנו חמישה ימים רצופים במדבר"), או ילד שפשוט יקום בבוקר, ייקח את לטישה עבדול ויחפש מפגשי היפים בבית שמש. "אני פשוט אוהב הרפתקאות", הוא מסכם. והוא אוהב בעיקר את הדת, את הנופים, את הסיפורים, את ארץ ישראל. "אני לא רואה יהודים כשחור או לבן, אורתודוכסים או חילונים. יש קשת, כל אחד בוחר מה שטוב לו".
מה טוב לך?
"האדמה, הארץ. אני אוכל כשר, צם ביום כיפור, מניח תפילין, לא אוכל חזיר", הוא אומר במבטא ישראלי דוחה באופן מושלם. "איך אומרים, 'תודה לאל שאני אתאיסט'".
אז תערוכה אחת כבר בכיס, השנייה בעיצומה עד ה-27 במאי ("כבר מכרנו כמה תמונות, בין 2,000 דולר ל-14 אלף . טוב לאופי, טוב לאגו"), השלישית בדרך, ורק התלתלים יותר מופרעים מהשאיפות. "חשוב לי להציב לעצמי מטרות לא ריאליסטיות. המשימות הבאות שלי זה למצוא משקיעים, לאתר גלריות בחו"ל, להיכנס למכירות הפומביות. יותר מזה, אני חולם שהתערוכות שלי יוצגו ב-MOMA, מוזיאון האמנות הכי מדהים בעולם. אני חי למען אמנות, ואני מת על ניו יורק. אם לא אגור פה, אגור שם. אתה יכול לקום בכל יום בשנה ולמצוא תערוכה. זה מה שמניע אותי - להגיע עם האמנות שלי לשם".
הוא קם, ניגש למלצרית כדי לבקש חשבון, לא לפני שהוא שואל: "מה נראה לך שאני עושה בחיים?". "אתה אמן", היא אומרת. "רואים, הא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם