רקויאם לקבב: המוזיקה שתשדרג לכם את המנגל
פזמוני בלוז אפריקאי קליטים, רוקבילי וקאנטרי מלווים בקול רדוף, פופ אקספרימנטלי חללי וסוחף, מלודיות כובשות עם הפקה גרנדיוזית. את כל אלה תמצאו בפסקול האלטרנטיבי למנגל שלכם
אמאדו ומרים מעוררים חשק אדיר לאהוב אותם עוד לפני שלוחצים פליי. זוג נשוי ממאלי, גיטריסט וזמרת, שניהם עיוורים, ששרים בחיוך גדול על כוחה המרפא של המוזיקה תוך שילוב בין המסורת האפריקאית לבלוז-רוק מערבי. נדמה שעצם שילובם באוסף המוזיקה שלך הופך אותך בעקיפין לאדם מרתק, נאור ומואר יותר. "פולילה" החדש נצמד לנוסחה שהביאה לפריצה הגדולה באלבומם הקודם Welcome to Mali - פזמוני בלוז אפריקאי קליטים ומטעים בפשטותם עם
אתם יודעים בדיוק מה אתם הולכים לקבל מאלבום חדש של מאט וורד, ואין בזה שום דבר רע. הקול הרדוף, הגיטרות העדינות, קצת סבנטיז, קצת קאנטרי, קצת רוקבילי. הכל מלטף נכון את האוזן ועדיין נשמע כמו המקבילה המוזיקלית לגחלים לוחשות. קל לקחת את החזון האמנותי המדויק של וורד כמובן מאליו, בעיקר אחרי שני אלבומים של She & Him, הצמד שלו ושל השחקנית זואי דשאנל, שבהם הוכיח את יעילותו כפילטר נוסטלגי לפופ התמים/מיתמם של שותפתו. מבקרים אוהבים לחפש התפתחות אמנותית דרך שינוי סגנוני, אבל האמת היא שיש אמנים שעבורם התפתחות אינה עוסקת בצלילים חדשים כי אם בשכלול הקיים, ואם. וורד הוא אחד מהם. האלבום החדש שלו משחזר עוד פעם אחת את אותו קסם עדין בלי באמת לחדש דבר, ואלה חדשות מצוינות. // אמרי מרמור
אין ויכוח על היותה של דירהאנטר הלהקה הטובה בעולם. מה שנותר לא פתור הוא הדרך אפופת המסתורין שבה היא מייצרת את הפופ האקספרימנטלי, העקמומי, החללי ועם זאת הסוחף שלה. אם עד כה התשובה היתה חד-משמעית - הגאוניות של ברדפורד "אטלס סאונד" קוקס, המנהיג, הסולן וכותב רוב חומרי הלהקה - הרי שבשבוע שעבר היא קיבלה תפנית. לוקט פונדט, הגיטריסט המופנם של ההרכב מאטלנטה, שחרר אלבום שני בכינויו לוטוס פלזה והראה שגם הוא כותב שירים מחונן.
מי שעוקב אחרי האותיות הקטנות באלבומים של דירהאנטר לא צריך להיות מופתע מיצירת המופת הקטנה של פונדט; הוא אחראי לשניים מהשירים היפים בקטלוג של דירהאנטר, Lines Desired ו "אגורפוביה", ונגינת הגיטרה רווית הריוורב שלו היא זו שמוהלת את הצבעים העזים והברורים של קוקס בגוונים דהויים - כמו סימני שאלה ספוראדיים בתוך מניפסט נוקב - ומעניקה ללהקה את חותמת הסאונד הייחודית שלה.
ב"ספוקי אקשן" פונדט לוקח את הזמן. בתוך סיפור מסגרת של עשרה שירים הוא שוטח את העולם הפנימי שלו בסבלנות ובביטחון. החצי הראשון של האלבום מלא בשירים קצרים ומדויקים ("סטריינג' רס", "דאסטי רוהדס", "מונוליתס"), ואילו חציו השני נושם ומרווח, מתהווה באופן כמעט מדיטטיבי, מפיח חיים עצמאיים מקירות הסאונד ומסרב לצאת מהטרנס שאליו נכנס חזרה למציאות. זה ניכר בייחוד בשלישייה המסיימת: Our Days Remember ,Eveningness ו"בלאק באז" האקוסטי, שמורח על הפרצוף חיוך חולמני. // ניב הדס
כשמאזינים לאלבום החדש של הכרומטיקס מבינים שריאן גוסלינג הוא לא המרוויח העיקרי מההצלחה של "דרייב". מדובר בצדק היסטורי: חמש שנים לפני שהפסקול לסרטו של ניקולס וינדינג רפן עורר מהומות ושם את הפוקוס על אינטרפרטציות עכשוויות לאלקטרוניקה אייטיזית אפלה, הכרומטיקס, רביעייה מפורטלנד שבאורגון, הוציאו את "נייט דרייב", אלבום ברוח דומה למדי שלא זכה לאותה תהודה. והנה, אחרי ששימשו מרכיב מרכזי בפסקול הנהדר, שהיה לו גם חלק ארי בהתוויית הטון והאווירה של הסרט, הם משחררים את "קיל פור לאב", קופצים מדרגה ושוברים את השוק.
אלה הם כבר לא תעתיקים של טקסטורות, לחנים וצלילים משנות השמונים שמונחים יחדיו בכישרון אולם ללא המקוריות והחדשנות שאפיינו את דפש מוד המוקדמים, ג'ורג'יו מורודר, ויזאג' וסופט סל. הכרומטיקס מודל 2012 היא להקה שהתבגרה, יצאה מהשטאנץ ומצאה את הזהות שלה. המלודיות כובשות, ההפקה גרנדיוזית על גבול הבריאן אינואית, וגיטרת הנפח הדומיננטית נותנת ערך מוסף של חום אנושי לסאונד המסונתז. גם העובדה שהאלבום נפתח בקאבר מהפנט ל"אינטו דה בלאק" של ניל יאנג לא מזיקה. // ניב הדס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם