נגע בשמיים: אחד האלבומים הטובים של 2012 כבר יצא
בין אם אתם מלווים את ג'ייסון פירס (ספיריצ'ואלייזד) מההתחלה ובין אם אתם שומעים עליו עכשיו לראשונה, את האלבום החדש והמרחף שלו שווה לשמוע, בעיקר כי הוא חף מהיומרות שאפיינו חלק מיצירותיו הקודמות
ספיריצ'ואלייזד, Sweet Heart Sweet Light
גאון. ג'ייסון פירס צילום: גטי אימג'ס
המילה שכמעט תמיד מופיעה בהקשר להרכב ספיריצ'ואלייזד היא "הכי". הכי מיוחדים, הכי מרגשים, הכי הרפתקניים, כל אלבום חדש שלהם הוא הכי טוב וג'ייסון פירס, מנהיג הלהקה ובעצם המוח שמפעיל את איבריה המתחלפים, הוא הגאון הכי מגניב במוזיקה הבריטית של שנות התשעים והאלפיים.
למען הסר כל ספק, Sweet Heart Sweet Light החדש הוא לא האלבום הכי טוב שיצא תחת ידיו המוכשרות של פירס, כש-Ladies and Gentlemen We Are Floating in Space מ-1997 עודו מחזיק בתואר המאסטרפיס האולטימטיבי של הלהקה, אבל הוא בהחלט האלבום הכי טוב שהם שחררו מאז סוף שנות התשעים.
למרות מפלי המחמאות שספיריצ'ואלייזד מקבלת מאז תחילת דרכה ולאורך עשרים השנים שעברו מאז אלבום הבכורה שלה, יש להודות שיומרנות מוזיקלית ופלצנות עיצובית תמיד היו מנת חלקה, תכונות שרק הלכו והתגברו מאז יצירת המופת של 1997. גם האלבום החדש לא חף ממניירות מעייפות - מספיק להסתכל על עטיפתו הנושאת את הביטוי הסתמי ?Huh, שהיה אמור להיות שם היצירה ובדקה התשעים הוחלט לשנות אותו כדי למנוע שיחה מעצבנת בין הלקוח שיבקש "הא?" למוכר בחנות התקליטים שיענה "הא?" בחזרה. חמש הרצועות באלבום שעוברות את רף שש הדקות הן שמייצגות הפעם את היומרנות המוזיקלית, לעומת שש רצועות בסביבות הדקה ומטה באלבום הקודם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם