ימים טובים, ימים רעים: אילנית פותחת פה על המדינה ועל נינט
אילנית יושבת על שפת הבריכה בביתה שבכפר שמריהו, ועורכת ספירת מלאי. לשיר במחאה לא הזמינו אותה, מהתקליט האחרון התעלמו, וכשניסו להרים לה ערב חגיגי, כל אמן מצא פתאום תירוץ לא להגיע. לרגל השתתפותה ב"רוקדים עם כוכבים", מדברת אחת הכוכבות הגדולות של המוזיקה הישראלית בפתיחות על השנים הקשות, על האכזבה המרה מהארץ בה נולדנו ועל המקום שאליו הידרדרה המוזיקה העברית. נאמר זאת כך: זו לא כתבה בשביל נינט
בגלל זה גם האלבום האחרון שלך, "ישראלית" מ-2008, לא זכה להצלחה?
"חשבתי שיש כמיהה לשירים של פעם, ולכן הוצאתי דיסק של שירים מסוג שכבר לא משמיעים כל כך היום. לקחתי מעבד צעיר בן 24, ועשינו עיבודים עכשיויים יותר. בקושי השמיעו אותו ברדיו. זה בגלל שהיום במדיה מעדיפים סגנונות אחרים. מבחינתם, שהדור הקודם ילך. הלוואי והיו משמיעים שירים שלי לא רק כשיש פיגועים וימי זיכרון. זה חורה לי. העורכים המוזיקליים בגלגלצ לא עושים שיעורי בית. אני חושבת שעורך צריך להרחיב את אופקיו, להתעניין בהתפתחות המוזיקה, ולא להסתפק ביד על הדופק על הדברים העכשוויים בלבד. בניגוד לארץ, אני רואה באמריקה הערכה רבה לזמרים ותיקים. עובדה שב'אמריקן איידול' הביאו לגמר את טוני בנט, זמר בן 85, ששר עם הבחורה שהגיעה למקום השלישי. הוא עדיין מוציא היום דיסקים עם דואטים, אפילו שר עם איימי ויינהאוס. פה בארץ אין את המנטליות הזאת".
משהו מכל זה תנסה אילנית לשנות - אם לא דרך הקול, אולי דרך הרגליים - במסגרת העונה החדשה, השביעית, של "רוקדים עם כוכבים" (ימי חמישי החל מ-3 במאי , 21:00, " רשת"). "כשפנו אלי, קודם כל חשבתי שזו הזדמנות לנסות לרקוד, אפילו בגילי המופלג", היא אומרת. "יש בי אהבה לריקודים, ואולי זה פיצוי לכך שלא שילבתי את עצמי במחזות זמר בארץ. ואחר כך, אני מודה שחשבתי שהתוכנית יכולה לשים אותי שוב על המפה. צעירים שלא כל כך מכירים אותי, יכירו את אילנית, יאהבו או לא יאהבו, ויגידו: מה, היא שרה את השיר הזה? משמיעים לצעירים את 'בשנה הבאה' בבית ספר, מלמדים אותם את 'ארץ', עדיין משדרים את 'פרפר נחמד', את 'מרקו' ואת 'הקוסם מארץ עוץ', אבל הילדים לא יודעים שאני שרה את שירי הפתיחה. כל הזמן שואלים אותי ברחוב 'איפה את? למה לא רואים אותך?'. אני אומרת להם שאני מופיעה, אבל במופעים שלא רואים להם מודעות בעיתון. אגב, אין לי בעיה להודות גם שאני אוהבת לשבת בבית. שש הופעות בחודש יספיקו לי, אפילו פחות. עכשיו, ב'רוקדים עם כוכבים', בטח תהיה לי יותר חשיפה. נו, רק שאני אצליח לזכור את כל הצעדים".
אילנית בת ה-64, הזמרת היפהפייה בעלת הקול המרגש, זכתה לשיא תהילתה בשנות השבעים. היא הוציאה יותר מ-30 אלבומים, והייתה מחצית מהצמד "אילן ואילנית" עם שלמה צח (או כמו שלימים גל אוחובסקי כינה אותם: "העץ והצפרדע הירוקה"), שהיה גם בעלה הראשון ונשאר אמרגנה עד היום. יחד זכו להצלחה בישראל וגם על במות אירופה. היא הזמרת הישראלית הראשונה שהופיעה באירוויזיון, ב-1973, עם השיר "אי שם", הנחשב לרגע השיא בקריירה שלה, וגם השתתפה באירוויזיון בשנת 1977 עם "אהבה היא שיר לשניים"; היא שרה נכסי צאן ברזל כמו "כבר אחרי חצות" (להיט הסולו הראשון שלה), "לכל אדם כוכב", "ארץ", "ללכת שבי אחריך", "רינגולי", "בשנה הבאה", "רק הירח", "שיר של יום חולין", "אהבתה של תרזה דימון" ו"הנה ימים באים"; היא זכתה בתואר זמרת השנה במשך שבע שנים ברציפות בשנות השבעים, והופיעה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם (בין השאר בטוקיו ובאתונה). בשנות השמונים ביצעה את שירי הפתיחה של סדרות טלוויזיה רבות, בהן "פרפר נחמד", "בבית של פיסטוק" ו"הלב".
בשנה הבאה ימלאו 40 שנה לשני רגעים היסטוריים בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שניהם קשורים לאילנית: 40 שנה להשתתפותה של ישראל בפעם הראשונה בתחרות האירוויזיון; והתוכנית הראשונה שצולמה בצבע בישראל, עם ספיישל משיריה. מעטים יודעים זאת, אבל בעצם הצטרפותה של ישראל למשפחת האירוויזיון המסוכסכת, כמו גם באינספור רגעי האימה שהסבה לנו התחרות מאז, אשמה אילנית בכבודה ובעצמה. "זה נכון", היא אומרת בחיוך. "ב-1972, כשהייתי בהקלטות בגרמניה, המפיקים שלי הציעו לי לייצג את גרמניה באיזו תחרות שנקראת האירוויזיון, ותוך
שנה לאחר מכן כבר הופיעה אילנית עם "אי שם" על במת האירוויזיון בלוקסמבורג, בשמלה מבד בדואי שעוררה שמועות עיקשות על כך שהסתירה שם שכפ"ץ. היא הגיעה למקום רביעי. "עד היום אני חושבת שהשיר 'אי שם' לא זכה במקום הראשון בגלל שנורית הירש התעקשה על פתיחה מסתורית מיותרת עם פסנתר. אם הייתי מתחילה ישר עם הפזמון, 'שם, שם ראיתי קשת בענן', הייתי מנצחת. אמרתי את זה אלף פעם לנורית הירש. אבל נו, זה לא רע לזכות במקום רביעי, עם הפרש של נקודה בלבד מקליף ריצ'רד".
ב-1977 השתתפה אילנית שוב באירוויזיון, עם השיר "אהבה היא שיר לשניים". הפעם הגיעה רק למקום ה-11. "חזרתי כל כך מאוכזבת. הייתה שביתה בבי-בי-סי, היה בלגן שם, לא היה מאורגן כמו שצריך. הייתי צריכה למצוא לעצמי זמרות ליווי, ועוד אלף ואחד דברים. יצאתי בשן ועין. כמה שהשיר 'אהבה היא שיר לשניים' פופולרי היום, הוא לא הצליח באירוויזיון ובתקופה שאחריו".
ליס אסיה, הזמרת שזכתה בתחרות האירוויזיון הראשונה, ב-1956, וכיום היא בת 88, ניסתה להתקמבק לפני כמה חודשים, כשהגישה מועמדות לייצג את שווייץ בתחרות הבאה של האירוויזיון. יש סיכוי שגם את תעשי את אותו הדבר?
"לא, לא, לא. היום יש לי עניינים אחרים בראש. קודם כל, צריכה להיות סיבה ללכת לאירוויזיון. נניח, אם הייתי רוצה לפתח את הקריירה שלי בחו"ל. היום אין לי כבר עניין בזה. אני חיה לי על זרי הדפנה שלי בכיף. דבר שני, האירוויזיון התאים אז לאותה תקופה, זה היה אירוע משמעותי של אחווה בין העמים. היום הוא נהיה פריק שואו, חוכא ואטלולא, שואו גרוע. לא ברור לי מה אנחנו מנסים להשיג היום בהשתתפות בתחרות הזאת".
לא רק היחס של אילנית לאירוויזיונים השתנה במהלך השנים - גם היחס שלה למדינה. אחת הזמרות שהכי מזוהות עם שירי אהבת הארץ החליטה בשנות השמונים, בימי האינתיפאדה, שהיא מפסיקה לשיר את "ארץ". מאז המצב רק הידרדר, תודה ששאלתם. "גם עכשיו קשה לי לשיר את 'ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה', אבל מסיבות שונות, כמו קיפאון מדיני ובעיות חברתיות", היא אומרת. "להגיד 'יהיה מה שיהיה', זה כאילו לומר: יאללה, גם אם יהיו כאן אסונות וחורבן, אני אמשיך לאהוב את המדינה. אם הייתי יכולה לדבר עם הכותב שישנה את השורה הזאת, 'יהיה מה שיהיה', הייתי עושה את זה. במקום המלים 'יהיה מה שיהיה' אפשר היה לכתוב 'עם תקווה בלב'. אני אוהבת את המדינה שלי, אבל לא בכל מחיר. יש לי נכדים ואני דואגת, לאיזו מדינה בדיוק הם גדלים? והאם בכלל תהיה מדינה? צריך להשביח את הבית הזה ולעשות בו תיקון".
מה למשל היית מתקנת?
"אני בדעה שצריך לחיות טוב עם השכנים, דעותי בשמאל-מרכז. אני רוצה שיגיעו להידברות. אני מוכנה לשלם מחיר כדי שיהיה שקט פה. חשבנו שבגלל העובדה שבאנו מהשואה נהיה כאן במדינה אנשים טובים יותר. אני לא אשכח איך כשעמיחי נולד קיוויתי שהוא לא יצטרך לשרת בצבא, או שהצבא יהיה לאימונים בלבד. ברגע שמגיעים למצב של מלחמות או פיגועים, פתאום אתה רואה איך אחד עוזר לשני, כל ישראל ערבים זה לזה. אבל כשהכל שקט ואין מלחמה ומעט פיגועים, אז כל אחד חי את האגואיזם שלו, אם זה בכביש או בין אדם לחברו. קשה לראות חדשות. קשה לקרוא על העוני. כנראה שאנחנו עם אדיש".
אם נושאים חברתיים מטרידים אותך, למה לא הופעת בזמן המחאה?
"מארגני ההפגנות פנו לאמנים שיכולים למשוך להם קהל, לזמרים שנמצאים בכותרות, זמרים שקיימים. אני כאילו לא קיימת".
בעבר היו שמועות שעזבת את הארץ.
"אני אשאר במדינה הזאת עד הרגע האחרון שלי. הייתה שנה אחת, שבה בעלי עבר ניתוח והוא רצה לקחת פסק זמן ולחיות בספרד במקום פסטורלי עם אוויר נקי ושמים כחולים. הילדים היו פה. ואני כל הזמן טסתי הלוך חזור. אני לא חשבתי לרדת מהארץ. אבל אני מפחדת שהבן שלי ירצה לעזוב את הארץ".
מה עם שירי מחאה? חשבת לנסות פעם רוק?
"אני רוצה להישאר עם האמת שלי, והאמת שלי זה מלודיות, רומנטיקה, ארץ ישראל. אני לא אשיר 'מחכים למשיח', זה לא אני. באמצע שנות השבעים הוצאתי שיר שרחל שפירא כתבה וקובי אשרת הלחין, שנקרא 'הכרתי פעם איש', שהלך למקומות מאוד כואבים. אף אחד לא התייחס לשיר הזה והוא לא נהיה להיט. הוא היה כאילו טרם זמנו. הילדה המתוקה עם השיער הארוך פתאום שרה על כאב, על בחורה שלא קיבלה מספיק אהבה והערכה מהגבר שהיא מאוד אהבה. העדיפו אותי בגרסה הארץ ישראלית. לא רצו שאילנית תשיר על כאב".
סטודיו בתל אביב, חזרה שישית של אילנית עם בן זוגה לתוכנית, הרקדן חיים פרשטיין. שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם, קורעים אותה, והיא תלמידה חרוצה. הכוריאוגרפיה של הריקוד הראשון די מוכנה. אילנית נראית מצוין, עדיין יפה מאוד, עם גזרה שנראית בלתי קשורה ל-64 שנותיה. "אני מתעמלת הרבה, מרימה משקולות בחדר כושר. אני עדיין הולכת עם ביקיני", היא אומרת. "אבל אני כנראה בכל זאת אזדקק לכדורים לכאבי בגב, בתוכנית הזאת. אני בקושי זזה, השרירים שלי תפוסים, אני צריכה מזור לעצמות היבשות שלי".
אולי דליה מזור תוכל לעזור.
"באמת התקשרתי לדליה מזור, שהשתתפה בעונה הקודמת. היא אמרה לי שהשרירים ייתפסו, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. יש לי עקמת מלידה, וכל הריקודים הסלוניים מצריכים זקיפות קומה. השרירים שלי לא רגילים להגיע למצב שבו אני סופר ישרה. בכלל, אמרתי למורה, דחילקום, אני לא אהיה בחודש כמו רקדנית שעובדת 30 שנה. אני לא אגיע לשפגט".
לא עדיף להשמין בכיף בבית "האח הגדול" ?
"בחיים לא הייתי הולכת לתוכניות כמו 'האח הגדול' ו'היכל תהילה', הן מבישות. 'היכל התהילה' הייתה תוכנית נוראית. הציעו לי להשתתף בה ואמרתי לא, למרות שהציעו לי הרבה כסף. צר לי שהטלוויזיה שלנו הפכה למוקד של חיטוט בחיים פרטיים. זאת בושה וכלימה שראו את שימי תבורי ישן עם אצבע בפה ב'האח הגדול'. למה הוא היה צריך את זה? אולי זה הביא לו פופולריות באותו זמן. איפה הפופולריות שלו היום? הציעו לי גם להשתתף ב'רד בנד', אבל סרבתי כי אחת הדמויות שם היתה אמורה לשמוע אותי שרה שיר ארץ ישראלי ולהגיד: 'מה זה השיט הזה'. זה לא נשמע לי לעניין.
"בכלל, כואב לי שאין תוכניות שירה ותוכניות אירוח, רק הריאליטי השתלט על הטלוויזיה. בכל הערוצים טוענים שאין רייטינג מהופעות בידור, ולכן אי אפשר להביא זמרים כמו שהביאו פעם ל'סיבה למסיבה' בימי שישי. אבל בארצות הברית יש גם ריאליטי וגם תוכניות אירוח רבות שמארחות זמרים. 'רוקדים עם כוכבים' זה אולי ריאליטי, אבל זה דבר יפה עם אמנות".
קשה שלא להסכים עם אילנית כשהיא אומרת ש"רוקדים עם כוכבים" היא ריאליטי עם ערך מוסף, אמנותי. מה שקשה לומר על הריאליטי "המרוץ למיליון", שבעונתה הראשונה השתתף בנה של אילנית, עמיחי. "קודם כל, בני הוא אדם בזכות עצמו ויש לו החלטות משלו", אומרת אילנית, "מעבר לזה, אני יודעת שהוא לא כל כך רצה להשתתף בתוכנית, אבל זוגתו באותה תקופה (מיה קרמר - ש"ב) דחפה אותו מאוד ללכת לעניין הזה. היא מאוד רצתה להתברג פה בארץ, רצתה לנצל את המומנטום של הטלוויזיה. הבן שלי לקח את התוכנית מצד אחר, הוא אמר, אני אסע בעולם ואכיר מדינות, אפילו שאני לא אראה הרבה, אבל בתוכנית מאוד נכנסו לעניין של היחסים. צילמו וצילמו וערכו לתוך התוכנית מה שמעניין אותם. לזוגות לא הייתה אפשרות לשלוט בזה. ברור שכשאתה נמצא בלחץ של ריצה להגיע לאיזושהי מטרה, ואתה סוחב דברים על הכתפיים, ובת הזוג שלך באותו הרגע מעצבנת אותך, אתה תצעק עליה או תריב איתה, ובהפקה ניצלו את זה".
בחודש שעבר נולד לבנה עמיחי, איש נדל"ן, ולאשתו מיכל שפירא, דוברת פרקליטות תל אביב, בנם הבכור דניאל. מה שהפך את אילנית לראשונה לסבתא ביולוגית (היא כבר סבתא לשני הילדים של נטלי, בתה החורגת מבעלה הנוכחי). "זאת התרגשות מיוחדת, כי זה נכד ראשון מבני היחיד. מיכל, כלתי, ילדה באותו גיל שבו אני ילדתי, 28. זאת ההגשמה הכי גדולה של אישה. אני רציתי חמישה ילדים, אבל נולד לי רק אחד. עברתי ארבעה טיפולים בהפריית מבחנה, בתקופה שזה רק התחיל, וכולם הסתיימו בכישלון. זה היה קשה. אבל היה לי עולם ומלואו כי היה לי את נטלי מאז שהייתה בת שלוש. האהבה הגדולה שרחשתי לנטלי, וחזרה אלי, היא כנראה הפיצוי לחוסר היכולת שלי להביא עוד ילדים. יש לי עמה יחסי אם-בת".
אם בדור הצעיר עסקינן, מה דעתך על הזמרות החדשות, הצעירות, של המוזיקה הישראלית?
"הן לא מרגשות אותי. עדיין אין מישהי שהקשבתי לה ובאמת צבטה לי בלב".
"נו, באמת. אני לא מתחברת למוזיקה שהיא עושה. אני לא בטוחה גם אם הדור הצעיר אוהב את מה שהיא עושה. שמעתי שיש הרבה מעריצים שמאוכזבים ממנה. היא תוצר של הרבה יחסי ציבור, אבל מאחורי זה היא לא עשתה כלום. פורסם שהיא עושה קמפיין להלבשה תחתונה. זה כנראה בגלל שההופעות שלה במועדונים קטנים ואפלים לא מביאות לה כסף. גם מהתקליט שעשתה עם אביב גפן לא יצא כלום".
אילו זמרות את כן אוהבת לשמוע?
"זמרות ותיקות מרגשות אותי מאוד - אני אוהבת את שושנה דמארי, את ריקי גל ואת נורית גלרון. בשביל לרגש צריך לעבור דברים בחיים, צריך ניסיון חיים, לטוב ולרע".
אהבת את גרסת הכיסוי של מאור כהן ללהיט שלך, "שיר של יום חולין"?
אילנית שוב מעווה את פניה בחוסר התלהבות. "זרקו את השיר לכיוון אחר לגמרי. לי רק מפריע שהעברית לא נכונה. בתחילת השיר, בשורה 'אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט', מאור שר דאגה במקום להגות את המילה דאגה. זה מאוד צרם לי. אני לא אוהבת שיבושי לשון, אנחנו צריכים להיות גאים בשפה שלנו. אני לא מתנגדת לזה שהשפה מתפתחת ולסלנג, גם אם אני לא משתמשת. אבל אני זוכרת שבאתי לאיזו הופעה, יצאתי מהרכב, ומישהו צעק לי: 'וואללה, איזו כוסית את!', אני חשבתי שאני מתה. לא יכולתי לשמוע את המילה הזאת, כוסית".
ביתם המפואר של אילנית ובעלה השלישי, עורך הדין ואיש הנדל"ן אלי טמיר, בכפר שמריהו, מפתיע לנוכח האישה הצנועה, המופנמת, שמתייצבת לראיון. בחצר הענקית בריכה, דשא והמון חיות - תרנגולות, כלבים, חתולים, ציפורים, דגים ואפילו סוסים באורווה. "הבית הזה לא נבנה מהרווחים של העבודה שלי, זה הרכוש של אלי", היא כמו מתנצלת. "זכיתי בחבר נהדר ובבעל נהדר, שהוא במקרה גם בעל אמצעים. יחסית לכפר שמריהו הבית שלנו קטן. לא באתי מבית עשיר אלא מרחוב הרצל בתל אביב. עד הנסיעה לברזיל הורי גרו שם בדירת חדר. אחרי התיכון עבדתי כפקידה בשביל דמי כיס. ידעתי להעריך כל גרוש שאני עושה ולא לשנות את האופי שלי או להיות סנובית, או לחשוב שמגיע לי כל העולם בגלל שאני זמרת. אני רואה בזה עבודה, כמו כל עבודה. כל חיי קניתי רק קוטג' בזכות עבודה קשה כמו חמור. אולי היום זה אחרת אצל אמנים. קראתי ששרית חדד בונה לה בית באפקה עם שלושה מפלסים".
אומרים עלייך שאת כנראה חסרת רעב וחסרת אמביציה, ושזה קשור לכך שלא חסר לך כסף.
"אם הייתי צריכה לפרנס את משפחתי גם הייתי הולכת להיות עוזרת בית. עברתי תקופות משבר בזמר העברי שהיו תקופות קשות מאוד, כמו תקופות מלחמה, שבהן לא הייתה לי עבודה, או תקופות שבגלל מצב כלכלי קשה במדינה לא הופעתי ולא עבדתי. נכון שהיום אני מופיעה להנאתי ולא לפרנסתי. זה לא שאני חסרת אמביציה, אבל אני לא דורכת על גוויות. יש לי אהבה גדולה לשיר, כי זה עושה לי טוב על הנשמה, וכל שאר המלחמות שמסביב, לדחוף את השיר, לדחוף להופעות מסוימות או לכל מיני דברים, יש לי את המנהל האישי שיעשה את העבודה המלוכלכת. אין בי בוטות כמו זו של אביב גפן, שמשתמש ב'דה ווייס' כדי להבליט את עצמו. אין לי את זה, לא יעזור כלום. אני אישה רגילה כמו כל אישה, יכול להיות שלפעמים טובה מדי או לא כזאת פושרית ולא נעים לי להידחף. לפעמים הבן זוג שלי קורא לי 'גברת לא נעים לי'. אני רואה בזה דבר יפה".
את גם נתפסת כאישה מאוד סולידית, אבל החלפת שלושה בעלים.
"גם לנשים סולידיות קורה שהן מתקשרות עם בני זוג שלא מתאימים. אלה מערכות יחסים שהתחילו עם המון תקווה. זה לא שרציתי להתחתן, להתגרש, להתחתן, להתגרש. עם שלמה התחתנתי צעירה מאוד, עם חוסר ניסיון בחיים. זה היה במנטליות של המשפחה שלי, שאם אני רוצה לצאת מהבית, אני צריכה להתחתן. אחר כך הכרתי את נחום (גת, אבי בנה עמיחי - ש"ב), ומה לעשות שמערכת היחסים שלנו לא הצליחה, מאלף סיבות. הדיאלוג בינינו לא הצליח. לא רציתי שהילד שלנו יהיה בן להורים גרושים, אז הלכתי לייעוץ, אבל שם נאמר לי: תלכי. אלו היו גירושים כואבים. ואז מצאתי את אלי, שאיתו אני חיה עד היום".
בתעשייה אומרים ששלמה צח, מנהלך האישי, לא מקדם אותך מספיק כיום.
"היתה תקופה שנפרדתי משלמה. זה היה בגלל שהוא נסע לצרפת לשנה עם אילנה אביטל, לפתח לה קריירה באירופה. הוא השאיר אותי במשרד עם השותף שלו, והיתה לי ברירה, להישאר או ללכת. עזבתי, החלטתי שאם הוא לא פה אני אנהל לעצמי את העניינים לבד. היה בי איזה כעס שהוא נסע. מצד שני, הבנתי אותו, אילנה אביטל אשתו רוצה קריירה באירופה, יודעת צרפתית. ברור שהיא תהיה בראש מעייניו, יותר ממני. בעבר גם הרגשתי שלשלמה ולי אין יותר מה לתרום אחד לשני, אבל בסוף נשארתי. יש לי אמון בו, הוא בנה אותי".
בבית, היא אומרת, היא חנה, לא אילנית. ואמנם, על הקירות והמדפים אין שום זיכרון מהקריירה המוזיקלית המפוארת שלה. את הזיכרונות, מתברר, היא שומרת למעלה, בחדר נפרד, בתוך מזוודה ישנה. "הנה כמה קטעי עיתון", היא יוצאת לסיור, "בוא נשלוף אחד. 'לאשה'. כתבו עלי כאן: 'מהו מתכון העלומים של אילנית? קודם כל עניין תורשתי, חוץ מזה עור טוב, שיער שלא ראה מספרה, אוכל בסיסי ואהבה'. וזה שער 'להיטון', גיליון 161 משנת 1973. כאן אני עם תיק שעליו כתוב 'דפנה טורס'. כי כשנסעתי לאירוויזיון, לרשות השידור לא היה תקציב. אז רק נורית הירש ואני קיבלנו כרטיסי טיסה. לא היה כסף לאהוד מנור, למנהלי שלמה צח ולכל האחרים. הייתי צריכה לפרסם את החברה כדי שיממנו לי את הכרטיסים לכל שאר המשלחת. פה יש חוברת של מועדון מעריצי אירוויזיון בחו"ל משנת 1995, שאני מופיעה בשער. והנה מדליית כסף שקיבלתי בפסטיבל ביפן ב-1974, כשהגעתי למקום שני. אוי, תראה את זה. תמונה של זוג התאומים הראשון שנקראו אילן ואילנית, מ-1977. הוזמנו לברית של אילן, וגם הייתי בחתונה של שניהם".
איזו החמצה מלווה אותך?
"כמעט שיחקתי ב'קזבלן' כשהיה בתאטרון. הייתי צריכה להופיע על הבמה עם יהורם גאון וכבר התחלתי בחזרות הראשונות. אבל שלמה ואני היינו צמד צעיר וזוג נשוי טרי, ושלמה אמר לי: תשמעי, זה הכל נחמד ויפה, אבל אם תלכי לתאטרון, מה אני אעשה? אנחנו צמד בתחילת דרכו, ואם תופיעי בתאטרון ערב-ערב, אנחנו לא נוכל להופיע ולבנות את העתיד של הצמד. אז ויתרתי. לאחר מכן כמעט הייתי גם בגרסת הסרט של 'קזבלן' שהצליחה מאוד. הציעו לי להשתתף, כבר עמדתי לחתום על חוזה, אבל בדיוק באותה שנה, 1973, היה את האירוויזיון הראשון ולא קיבלתי רשות לעזוב לשבוע את הסט. הייתי צריכה לבחור מה יותר חשוב לי - קריירת הזמרה שלי או קריירת המשחק ההתחלתית, ובחרנו באירוויזיון. ויתרתי על קזבלן, למרות שזה יכול היה לפתוח לי קריירה בסרטים".
ולמה התפספסה הקריירה הבינלאומית?
"אם הייתי נשארת בגרמניה, אני מאמינה שהייתי עושה שם קריירה ומשם מהתפשטת לארצות אירופה. יכולתי להיות מאוד מפורסמת באירופה, לשבת באיזה וילה! טוב, בעצם, בווילה אני יושבת גם היום, אבל הבית הזה לא נרכש מהעבודה שלי במוזיקה. אבל אין לי שום רגע של חרטה. באמת הבטיחו לי הרים וגבעות בגרמניה ובצרפת. והופעתי באולימפיה עם אנריקו מסיאס, והאמרגן שלו ועוד אמרגנים שם וחברת התקליטים רק רצו שאני אשב שם ואקליט ואופיע. אבל אני נסעתי הביתה והכרתי את אבא של עמיחי ולא עניין אותי כלום. היה צריך להיות לי מופע עם כל מיני זמרים בינלאומיים גדולים באולימפיה בפריז, לרגל איזה יומולדת לתאטרון הידוע הזה, ואמרתי שאני לא באה. חברת התקליטים רצתה למרוט לעצמה את השערות, אבל אני רציתי ילד. ילדתי בן ולא רציתי שום דבר. אני שמחה שגידלתי ילדים פה, באווירה נורמלית. והם לא הלכו לאיבוד, לא נכנסו לבעיות של סמים ולא החליפו את מינם כמו הבת של שר שהפכה לגבר. זה היה מאוד חשוב לי".
איזה שיר היית רוצה שיושמע בלוויה שלך, בעוד עשרות רבות של שנים?
"קודם כל אני רוצה לוויה צנועה. אם ייצא, שישירו ספונטנית, כמו שלי יצא ספונטנית לשיר כשאבא שלי נקבר. שרתי לו ביידיש את השיר שלמדתי ממנו: 'שן, יענקל'ה שלי הקטן, שן, את עיניך השחורות תעצום'. שמו הראשון של אבי היה יעקב, ובמקרה שלו היו לו עיניים כחולות כמו השמים. איזה שיר בלוויה שלי? יש לפטולה קלארק שיר, The Show is Over (מתחילה לשיר את השיר). אולי את זה שישמיעו? לא יודעת, באמת שלא. אני רק רוצה שיזכרו אותי לטובה, זה הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם