מה ישראלי באוזניך?: כתבי nrg בוחרים שירים עבריים אהובים
בכל שנה מכתיבים לנו מלמעלה למה להאזין ביום העצמאות ויום הזיכרון, אילו שירים הם "ישראליים". אבל אנחנו יכולים לבחור בעצמנו, תודה. מהבילויים דרך משינה ועד פונץ', השירים הישראליים האהובים עלינו, שהם לא בהכרח ממלכתיים
ישראל היא מדינה אינטנסיבית, היפראקטיבית, ולפעמים כמעט עם הפרעת קשב. 64 שנות קיום וכל כך הרבה קרה בהן, ועדיין קורה. אבל לפעמים דווקא בתוך כל הלחץ הזה שתמיד באוויר, אפשר למצוא קצת שלווה. הרבה שירי אהבה נכתבו על הארץ, אבל יש שירים שהאהבה שלהם לא חגיגית ומפוארת, אלא פשוטה ויפה. בשיר "עין גדי" אפשר להרגיש את השקט שבמדבר, שקט שאפשר לשיר לילדים לפני השינה. הרוגע נמצא שם בכל שורה. וגם אם אנחנו במרכזה של עיר סואנת או סתם טרודים בשגרת היומיום תמיד אפשר להיזכר במקום שגם בו "יום חדש אינו דומה לאמש". // יעל ערד
משינה הבינו מה שחייב לדעת כל פוליטיקאי מתחיל: דברו על התקווה. "ולי ולך נותר רק לקוות", שר יובל בנאי (כתב והלחין שלומי ברכה). רגע אחר כך, במשינה נזכרו שוב שמחאה חברתית אינה במנדט שלהם. "אני ברוקנרול". אבל זה לא יעזור להם, זה השיר שעוד יחליף יום אחד טור ביקורת טלוויזיה.
כשהימים הם קצת אחרי ימי ממשלת הרוטציה של שנות ה-80, כותרת המפגש של שמיר ופטרוזיליה באפילה יכולה לפתוח מהדורות חדשות. ומשינה, כך מתברר ממילות השיר, יודעים לעשות מהדורות. הנה, זן חדש של מחלה, ברוסיה עוד אסון של רכבות ובברלין ההמונים הפילו את החומה. ובסוף המהדורה, סיפור אישי ומרגש, "איש אחד טוען שהוא אחי". רק חסרה להם תחזית. ואני נותרתי עם המפגש הדמיוני של האיש הנמוך עם ירק בעל ריח טוב. // אבי גרצמן
לעתים רחוקות אתה שומע שיר פופ מושלם באמת, שיר שאתה יכול להאמין לו לגמרי למרות שאין לך מושג על מה הוא מדבר, שיר שהמילים שלו אולי סתומות אבל כאילו נכתבו עליך, שיר שגורם לך לרוץ ולחפש כל מה שהאנשים ששרים אותו עשו אי פעם. לעתים נדירות, נדירות באמת, זה קורה בעברית.
זה בדיוק המקרה של האלבום הראשון של פונץ'. אלבום חד פעמי, בכל המובנים, שהיום אי אפשר אפילו להשיג על דיסק. "ונדמה שישוב", הלהיט של התקליט, הוא בדיוק שיר הפופ המושלם הזה ששולח אותך למצוא את הדיסק ההוא שאי אפשר להשיג. שיר הפופ המושלם שגורם ללב שלך להחסיר פעימה גם בפעם האלף. באמת שאי אפשר לבקש יותר משיר פופ. // רע כהן
"השיר מתחיל עם חצוצרות ספרדיות כאלה, כמו לוחם שוורים שנכנס לזירה, מתח ככה, עולה, ואז הן יורדות ואתה נכנס במאווהל, ואז נכנסים התופים". (הסרט "זהר", 1993)
אולי, במשפט הזה, אפשר לסכם את הקריירה של אחד מהזמרים הגדולים ביותר שהיו כאן, וכמובן גם את אחת הטרגדיות הגדולות מכולן. אביהו מדינה וזוהר ארגוב היו הצמד הגדול ביותר של המוזיקה המזרחית. אף אחד לא באמת יכול היה לעצור אותם, חוץ מהסמים. אבל את התרומה המכרעת שלהם לעיצוב הקולקטיבי שלנו כחברה, אף אחד לא יכול לערער.
"הפרח בגני" הוא שיר פשוט במילותיו, אבל הוא חילץ את העברית הרדודה ששטפה את המוזיקה המזרחית, ולקח אותה צעד קדימה. השיר הזה גרם לכמה צדדים בחברה הישראלית לעשות עוד צעד אחד כלפי השני, כל אחד מהמתרס שלו, על מנת לפתוח את הראש למוזיקה קצת אחרת.
הסיפורים מספרים כי השיר יועד בתחילתו לשימי תבורי, שדחה אותו, ונתן את האפשרות לזוהר ארגוב לעשות את הפריצה הגדולה שלו. מצעד הפזמונים של שנת 1982 גם נתן אות של כבוד לשיר, כשמיקם אותו במקום הרביעי. השיר היה היחיד ברשימה שהיה מזרחי (דבר שממש אי אפשר לדמיין היום). לפניו אגב, היה אפשר למצוא את "יום שישי" של להקת בנזין, "הורה" של אבי טולדנו ו"מלודי" של להקת איזולירבנד. בראייה לאחור אפשר לדעת איזה מהשירים היה באמת הכי ראוי לזכות. // אסף נחום
המוזיקה הישראלית העכשווית מעולם לא הצטיינה בעדכניות. המיינסטרים כאן לרוב מאוד נוסטלגי ולא מתיישר בקו אחד מול הלך הרוח הבינלאומי, ומי שמחפש לשמוע פופ, ימצא את עצמו מאזין לקרן פלס. לאנשים כמוני, שאוהבים בריט-פופ, אף פעם לא היה קל למצוא להקות או זמרים מקומיים שיתכתבו עם אחד הז'אנרים המצליחים בעולם, עד שהגיעו קרח תשע.
הלהקה, שהוביל נעם רותם, הוציאה אלבום בכורה ב-1997 והכריזה כבר מהרגע הראשון שההשפעות שלה מגיעות מלהקות כמו סוויד ופאלפ. זה הספיק בשביל שתלמידת התיכון שחיפשה באותו זמן מושא הערצה תמצא אותו בדמותו של הזמר הגבעולי ששר על אהבה לגבר, על החזה של יעל בר זוהר או על איש שחי בתוך השמש, כנראה השיר הטוב ביותר של ההרכב.
גם היום, 15 שנה אחרי יציאת האלבום הראשון, אני עדיין מאמינה שקרח תשע היא אחת הלהקות הכי טובות שהיו בישראל. וגם אם לא רבים חושבים כמוני, אי אפשר להתווכח על העובדה שמדובר באחת הלהקות היחידות שהצליחו לעברת ז'אנר בינלאומי מצליח בדיוק בתקופת השיא שלו. ורק על זה מגיע להם מקום של כבוד בהיסטוריה המוזיקלית שלנו. // מיכל הניג
לצילה דגן נחשפתי רק בתיכון, אבל מאז הקול שלה לא יצא לי מהראש. בפרט "יום בו יקום", שנשמע לי כמו הבלחה של ארת'ה פרנקלין בים הקלישאות הישראליות השחוקות.
בדרך כלל אני מעדיפה זמרים על פני זמרות. את המוזיקה שלי אני אוהבת כשהיא נותנת בראש - סוחפת ואפילו קצת גלאמית, באווירה של הופעות מיוזעות ומיתרי קול חרוכים. ביצועים נשיים, בעיקר בעברית, נשמעים לי רק "ליד" - זמרות שמפחדות להעז (כדי שלא יראו את עיגולי הזיעה) או משתדלות יותר מדי.
צילה דגן היא יוצאת דופן. היא נותנת את הנשמה ועושה חשק לשיר בקולי קולות במקלחת. הכישרון פשוט נשפך לה מהשרוול: היא לא מתאמצת להזכיר שהיא דיווה כי היא פשוט כזאת - בלי מאמץ. העיבוד המוזיקלי של "יום בו יקום", שהוא כל-כך גרנדיוזי אבל מצליח להתחמק ממלכודת הקיטש, נותן לדגן את הכבוד המגיע לה, בונה בהדרגה את הדרמה שבשיר והופך אותו לאיקוני באמת. // נועה ברגמן
ארבעה גברים צעירים משייטים להם על כביש החוף. הכיוון הכללי הוא צפונה, החלונות פתוחים והמוזיקה בוקעת מהאוטו של העבודה של אבא בקולי קולות. אפשר להגדיר הטעם המוזיקלי שמלווה את הנסיעה במילה אחת - אקלקטי, כיאה לדיסק צרוב. אווירת החופש השמחה נקטעת ברגע אחד, הרגע שבו מתחילת להתנגן "חורף 73'" בביצוע להקת חיל חינוך. רק הנהג, אני, מזמזם בהנאה את השיר המדכא.
אינני יכול להסביר מה משך אותי לשיר הזה, בין שלל 'שירי יום הזיכרון', כבר בגיל יחסית צעיר וללא הבנה אמיתית של המצב המסובך בארצנו. אולי בגלל שמילותיו מדברות על ההבטחות שמפזרים פה בכל דור, אלו שהופכות ריקות מתוכן ככל שאנחנו מתקדמים עם השנים. אולי בגלל התיאור המדויק של בו אנחנו תקועים. אולי בגלל האכזבה שמובעת בשיר מאי קיומן, דבר שלכשעצמו הוא נדיר באתוס הישראלי. הבטחתם יונה, נשארנו רק עם שיר. // עמרי פולק
הסיבה לכך שמוזיקה ישראלית - וזו כמובן הכללה גסה - היא ברובה מחורבנת, די פשוטה. אנחנו חיים במדינה שמקדשת אטימות, עקשנות והתבצרות בעמדה. אם אין שום בעיה לאנשים שמעולם לא שוחחו איתי לאחל לי מוות רק בגלל שאני מצביעה למרצ, אי אפשר באמת לצפות מהמוזיקאים שלנו שישמרו על ראש פתוח.
לכן, כשכבר יוצא להתקל בלהקה ששומעים בכל תו ותו שלה את הבקיאות בהיסטוריה של הרוק וגם בעתיד שלו, קשה שלא להכתיר אותה כלהקה הישראלית הטובה ביותר. וזה מה שרוקפור הם עבורי. פעם הם ידעו לקחת את השראות הרוק הפסיכדלי האהוב עליהם ולשים עליו את הטוויסטים הנכונים, והיום הם מלקטים השראות מאמני אינדי עדכניים כמו פליימינג ליפס או מג'מט, אבל איכשהו מצליחים להשמע יותר מקוריים מהם. מה שהופך אותם לעוד יותר מיוחדים היא העובדה שדווקא בעברית הם עושים את זה הכי טוב.
מפתה היה לבחור שיר מהאלבום האחרון והמעולה שלהם, "העולם המופלא", בו הם חזרו לשפת האם אחרי שנים של עשייה באנגלית, והוא בקלות האלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא בעשור האחרון. אבל כשאני עוצמת את העיניים וחושבת על רוקפור, "כל כיוון" הוא השיר הראשון שמתחיל להתנגן שם. בטח יש לזה סיבה טובה. // מיכל ישראלי
כשהייתי בת 17 מורה השמיע לנו את השיר הזה. הוא רצה שנזכור לא להתקבע, להתנסות ולדעת שיש עוד אפשרויות ועוד זוויות ראייה. מורה חכם. כל זה נכון, במיוחד לזמנים של היום בהם נראה שמאוד קשה לראות את "הדברים משם". מלבד זאת, יענקל'ה רוטבליט ומתי כספי הם פשוט שני גאונים וליהודית רביץ יש קול של מלאך, קול מלטף שהוא כמו עוד כלי נגינה לאורך כל השיר, כמו עוד חליל.
מעטים השירים שלא משנה מתי אשמע אותם, הם יגרמו לחייך ולהזיל דמעה באותו הזמן. מילים כמו "בוסתן" ומשפטים כמו "באת לי בזמן" או "הבאת חיוך יפה כמו פרח וכח להאמין", עד כמה שזה נשמע קיטשי, פשוט מרגשות אותי.
הרבה פעמים כששיר מולחן במוזיקה נפלאה לא שמים לב לתוכן ולמילים. בטח כשיש מנגינה בקצב ברזילאי עדין ועשירה בכלי נגינה השובים את האוזן. הרבה פעמים יש משפט אחד שזוכרים במיוחד. המשפט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" הוא כזה, זה המשפט של השיר ולא סתם. הוא גורם לך לצאת מהשיר ולהפליג במחשבות. // מורן נגר
יוסי בנאי הוא "העץ הנדיב" של הילדות שלי. הוא העניק לי סיפורים ומעשיות שהקריא בקולו המזוהה כל כך, העניק שירים שככל שגדלתי אהבתי והתרגשתי מהם יותר, והוא העניק גם מערכונים מצוינים שהייתי מאזינה להם ברדיו ביחד עם הוריי בשבת בבוקר. לכן "ערב עירוני" שכתב נתן אלתרמן והלחין יוני רכטר, הוא בהכרח שיר שמזכיר לי ילדות. תיאור מושלם של עת ערב ביום קיצי ומלא התרחשויות, ילדים מתרוצצים בחוץ ומשחקים ושלא כמו היום, מסדרים לאמהות שלהם מנוחה ארוכה מההורות. ואז יורד הערב, ואין ברירה וצריך לחזור הביתה. הכל נאסף ומתכנס, השכונה מתרוקנת ומתחיל זמן איכות משפחתי מצומצם ויקר. "ערב עירוני" הוא שיר על משהו שנגמר, משהו שנגמר מדי יום ומתחיל מחדש בבוקר יום המחרת. עד קץ הילדות. // מיה אבידן
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם