ראשי » תרבות » מוזיקה

לא סמל. גאון: זוהר ארגוב הוא מלך, ולא רק של המזרחית

מיוחד - 64 סמלים ישראלים: זוהר ארגוב זכה להכרה כ"מלך המוזיקה המזרחית", אך לא זכה לעלות למגרש של איינשטיין, אלברשטיין וסנדרסון. הגיע הזמן לתקן את העוול הזה

במונולוג נוקב שהתפרסם לאחרונה בספרו המצוין של רינו צרור "שחור" (הוצאת ידיעות) על קורות חייו של זוהר ארגוב, המובאים מפי מקורביו ובני משפחתו, טוען אביהו מדינה ש"הביטוי הזה, 'קסטות', זה לא מאפיין תרבותי. זה מאפיין מכני. כי לא שומעים את זה ברדיו. בשביל לשמוע את זה צריך לקנות קסטה".

ואמנם הקטלוג של ארגוב בזיכרון הציבורי הישראלי כ"זמר קסטות" או כ"מלך המוזיקה המזרחית" לא היה אלא דילוג אלגנטי מעל האתגר שהציב הזמר, יחד עם חלוצי הסגנון המוזיקלי שבו התמחה, בפני ההגמוניה התרבותית בישראל: ההכרה ב"שחור", היהודי האחר, כשווה ערך לאדוני הארץ. הנה, הרי הוא סמל, מה כי תלינו עלינו שאין הוא זוכה להכרה כאמן. אלא שהאיקוניזציה של זוהר ארגוב ושכפול דמותו לכדי סמל נטלו ממנו את נשמת האמן.

מעצבי דעת הקהל ומשרטטי הדיון התרבותי בישראל נמנעו דרך קבע מהתמודדות עם גוורדיית המוזיקאים שהחלה להפגין לפתע את נוכחותה מאמצע שנות ה-70, בכך שהגלתה את תוצריה למגרש אחר, נבדל מהשדה המקומי, שבשעריו נתלה השלט "מוזיקה מזרחית". או בלשון הכדורגל, הורידה אותם ליגה. "אני לא ידעתי מה זה 'מזרחית'", מספר מדינה בספר. "אין מושג כזה במציאות שנקרא 'זמר מזרחי'... פתאום בא איזה קטנצ'יק אחד שקוראים לו אביהו מדינה, שרק אתמול התחיל לכתוב שירים, וטוען שהוא ישראלי על אף זה שיש למוזיקה שלו צלילים מזרחיים. פתאום הוא בא ואומר לנו שישראל לא יכולה להיות מנותקת מצליל מזרחי. אחרת זה לא ישראלי... למה אתה קורא לי מזרחי? כי זה מפריע לך? כי יש לך אילו שהן דעות קדומות בקשר למזרח? יש לך איזו התנגשות רגשית בהקשר למלחמה שיש בינינו לבין הערבים, ואנחנו באנו ממדינות של האיסלאם".

כשתי קבוצות המתמודדות בשתי ליגות שונות לא יכול היה אביהו מדינה, טכנית ממש, להיות בר השוואה ליוצרים כמו סשה ארגוב, משה וילנסקי או אהוד מנור. באותו אופן גם זוהר ארגוב, עורקבי בנעוריו, לא זכה לעלות על אותו מגרש שבו התמודדו זה מול זה אריק איינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, דני סנדרסון או מתי כספי. הוא הפך לסמל לא בחייו, אף לא סמוך למותו, אלא שנים מאוחר יותר. וכל אותו זמן, גם אחרי שהוכר כגיבור "מזרחי", לא ישראלי חלילה, שירתו לא נבחנה בכלים אמנותיים.

משום שאילו הייתה זוכה לאותו ניתוח כפי שזכתה לה דמותו היו נאלצים לקיים דיון גם בהשכלה האמנותית שרכש בינקותו על ידי שינון תדיר, נוקשה ומפרך, של טעמי מקרא ומזמורי קודש, ובהכרה בו בנעוריו כמחונן, גם בעיני הממסד החינוכי, שביקש להעביר אותו, לפי צרור, לבית ספר מיוחד לבעלי כישורים מוזיקליים; אילו היו דנים באיכויותיו האמנותיות של ארגוב, או בכלל מכירים בו כאמן, אזי היו נאלצים גם להיתקל במורו, הזמר, המשורר וחוקר התרבות אהרן עמרם, חבר האקדמיה למוזיקה אתנית באמסטרדם, שהקדיש חלק נכבד מחייו להקלטה ותיעוד של שירה תימנית מסורתית מהדיוואן - קובצי שירים בעלי מבנה קשיח של תנועות, משקלים וחרוזים (אל תחפשו פירוש בוויקיפדיה העברית, כי לא תמצאו) - והתרג'ום - תרגום אונקלוס בשפה הערבית - ומאוחר יותר לתהות כיצד זה דווקא הוא, המורה של הפרחח ההוא זוהר, זכה להכרה עולמית, ואף היה שותף מלא בפרס הגראמי היוקרתי שזכתה בו עפרה חזה עבור השיר "גלבי" שהלחין.

ארגוב נתפס לכל היותר כבעל כישרון "טבעי", כלומר גנטי, קמאי, לא נרכש, פראי, כלומר לא מתורבת, שכן אילו היו מתנערים מהתיוג הזה היו נאלצים להתמודד גם עם כישוריה המוזיקליים של מורתו אהובה עוזרי ועם התודעה המעמדית-עדתית

החתרנית של אביהו מדינה והאידאולוגיה שהנחתה אותו. אילו היו מקדימים את הכתרתו של זוהר לסמל בהכרה בו כבן תרבות היו צריכים לאמוד את המהלך המוזיקלי המתוחכם והמהפכני שהובילו מלוויו, כשהמירו את כלי המיתר המסורתיים בגיטרה חשמלית, תרגמו מקצבים שתופפו על פח ודרבוקות למערכת תופים מערבית, ובכך ביצעו בפועל את צו קיבוץ הגלויות. אז גם היה הכרח לקיים את ההשוואה המתבקשת בין המוזיקה של עמרם, ארגוב, מדינה ושאר חברי המחנה למוזיקה השחורה האמריקאית, שמהוללת בישראל מאז ומעולם, ואז אולי גם להכיר בהם כ"שחורים" ובהגמוניה הלבנה כדכאנית.

לא, זוהר ארגוב, אדם שהורשע באונס, הוא הרבה פחות מהסמל שסדרני הסמלים של התרבות הישראלית מבקשים שהוא יהיה, והוא הרבה יותר מזה. סמל הוא אולי הגדרה נוחה לעיכול, אבל ארגוב ושותפיו הם פורצי דרך אמנותיים בסדר גודל של יוצרים ידועי שם מהתרבות הפופולרית המערבית, גאונים מוזיקליים שמעט מאוד מהמהפכה שלהם הייתה קשורה ליד המקרה.

כיום צאצאיו של אותו מערך שהפך בעבר את ארגוב לסמל נוקטים בשיטה שונה: פרגון יתר לתוצרים קלוקלים ומגוחכים שזכו להיכנס תחת הקטגוריה מוזיקה מזרחית, שזוכים לשפע מחמאות גם מתוך חנופה לטעם ההמון וגם משום שהם לא מאיימים על אף אחד. זו אותה נדיבות של מנצחים ששמורה לשוטה הכפר. ארגוב היה אלמנט מאיים. הוא איים על תפיסת עולם שאילו הייתה מנסה להבין את כוחו הייתה עלולה להתמוטט תוך פרק זמן קצר מדי. משום שאם הייתה מכירה בכוחו הייתה נאלצת להודות שהתימני הזה מראש העין, רחובות או שיכון המזרח, עם המבט המשונה, הגלביה או איך שלא קוראים לזה ותוף הפח, הוא בר דעת, מעודן ורחב אופקים בדיוק כמו האיש החנוט בחליפה שמנגן על פסנתר בשכונה הסמוכה. אבל הוא לא. מה שכן, הוא סמל.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...