מלחמת הלשונות: מה יש לקולנוע הישראלי נגד עברית?
יותר ויותר יוצרים משחררים את הקולנוע הישראלי מדיקטטורת השפה העברית, ומסבירים למה היום לא היו מעלים בדעתם להדיר שפות אחרות מהאקרנים
ב"ללכת על המים", סרטם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, יוצא סוכן מוסד קשוח לחסל נאצי בעל רקורד מתועד. הסוכן, דמות ניטרלית לכאורה, נתקל ברכבת התחתית בחבורת ניאו נאצים המנסים לתקוף אותו. תגובתו מגיעה בגרמנית שוטפת, עדות לשפה שהיתה מודחקת אצלו כבן לניצולי שואה; בסרטם של האחים שלומי ורונית אלקבץ "שבעה", נחשפת סביב ימי האבל הישענותם של בני משפחה יוצאת צפון אפריקה על הערבית המרוקאית והצרפתית; ב"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי השפה הגיאורגית-יהודית תופסת מקום של כבוד.
כל אלה סרטים שנוצרו כאן בשנים האחרונות, אבל גם בעשור הקודם החלה מלוכת היחיד של העברית להיסדק: הסרטים "קלרה הקדושה" ו"החברים של יאנה" הם רק דוגמאות בודדות לרוסית המככבת על האקרנים. ויש כמובן גם יידיש, ערבית, ספניולית ויוונית, אבל זה לא תמיד היה כך. פרופ' ג'אד נאמן, חתן פרס ישראל לקולנוע, טוען כי לעומת הספרות העברית, הקולנוע הציוני נקלע תמיד לצרות בשעה שניסה לשים בפי הדמויות בסרט העברי גם דיבור בעברית. "אצל הדמויות האלה עברית מדוברת היתה שפה זרה. מדיום הקולנוע רגיש במיוחד לזיופים", מסביר נאמן במאמרו "שאלת הלשון והקולנוע הישראלי" וממשיך: "הקשר בין שאלת הלשון לשאלת הזהות הלאומית בא לידי ביטוי בדיאלוג, בשפה ובמבטא של הקולנוע הישראלי. התחבטות בשאלות כמו גלות מול מדינת לאום, סוציאליזם וקפיטליזם אמריקאי, יחסי אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים וגם תמורות חברתיות ופוליטיות, כל אלה חרותים על הפסקול של הקולנוע שנוצר בארץ... לשון הקולנוע הישראלי היא מסמך היסטורי מרכזי".
ד"ר ליאת שטייר-לבני מהמחלקה לתרבות במכללת ספיר ומהמחלקה לספרות, לשון ואמנויות והתואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטת תל אביב מזכירה כי שפות זרות שהופיעו בשולי הסרטים בשנות השישים והשבעים נועדו בעיקר ליצור אסוציאציות שליליות לדמויות: ב"הוא הלך בשדות" הדימוי השלילי של ניצולי השואה בסרט, שמוצגים כעצלים ופרועים, מגובה ביידיש שהם דוברים. גם בסרטי הבורקס שמו לא פעם בפי הדמויות המזרחיות מיני קללות וסלנג בערבית, שנועדו להדגיש את "נחיתותן" אל מול הרהיטות העברית של דמויות האשכנזים.
הסיפור שמספרת השפה העברית בקולנוע מהותי ליומיום שלנו כאן. הקולנוע הישראלי, יותר מכל, מעיד על המעבר מעידן ציוני שבו היה ציווי בולט אחד: "דבר עברית", לעידן שבו השפה העברית הולכת לכל מיני כיוונים, לא בגלל תכתיב מגבוה אלא מפני שהכל השתנה. אחד היוצרים החשובים ששחררו את הקולנוע מהעברית המליצית
ד"ר יעל מונק מהמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה, מסבירה: "הארץ השתנתה, האוכלוסייה השתנתה, גלי ההגירה הציפו אותה וערערו את תפיסתנו המוצקה לגבי עצמנו. העובדה שיוצרי הסרטים הישראליים בחרו, שלא כמו קודמיהם, לשמור על צביון העבר שהיה להם, על השפה ועל התרבות, גרמה להרבה מאוד ישראלים לחשוב מחדש על מה שוויתרו בדרך לישראליות. אל מול סרטי עבר, שבהם דיברו רק עברית מליצית ומפוארת, בסרטים של היום יש שעטנז של שפות. יש פה אמירה פוליטית קטנה של הקולנוע: תנו לנו לחיות בשלום עם העבר שלנו".
ס. יזהר אומר את זה באחד מנאומיו: "אבד מידינו המפתח לכל מה שקדם לעולמו של אבא. אנחנו נעדרי כל עומק". יש צימאון להכיר את העולם שבו מרדו בצורה טוטאלית.
"זה מחיר כבד מאוד. ב-15 השנים האחרונות הקולנוע הישראלי מתחיל להתאבל על האובדן הזה שהוא אולי בלתי נמנע. הקולנוע הישראלי פורע חוב של כבוד לדורות הקודמים בזה שהוא אומר: אנחנו מכירים בזרות שלכם. זה משהו שקורה בעיקר לאחרונה בעקבות גלי העלייה מרוסיה ומאתיופיה, והרוסים סירבו לשתף פעולה עם המנגנון. הם רוצים להיות רוסים בישראל וככאלה הם יצרו דגם חדש. הם לא מוכנים לוותר כמו הדורות הקודמים. הם יותר שומרים על השפה ועל התרבות, וזה מעלה את השאלה המאוד קריטית האם זהות היא שפה. ואם כן, האם אדם יכול להמיר באמצעות השפה את זהותו".
אם לשפוט על פי הניסיונות האחרונים בקולנוע הישראלי, הזהות היא לא שפה. האם זה ביטוי לעובדה שאנחנו מסתגלים לרב-תרבותיות?
"המסר המרכזי שעולה מהסרטים האלה הוא שבניגוד לתפיסת כור ההיתוך, שהאמינה שבדור אחד זה ישתנה, זה לא באמת קרה. גם אם ב' שחור' מדברים עברית משובחת מאוד, עדיין יש קולות שרודפים אותה מהעבר - קולות, שפות וביטויים. אפשר להדחיק, אבל סופו של המודחק להתפרץ שוב. אנחנו נמצאים בתקופה שאנחנו מפרקים את כור ההיתוך. הקולנוע פועל על פי המגמה הזאת של פירוק הכור, ונותן לכל אחד לספר את הסיפור שלו בשפה שלו. זו הגדולה של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים: להתבונן מעבר לפריזמה של הפיכת היהודי הישן ליהודי החדש, ולהבין שבסופו של דבר, יותר מזהויות מוגמרות, אנחנו זהויות בתהליך. כל עוד אנחנו בתהליך, השפה שלנו, על פי הקולנוע הישראלי, תהיה מפוזרת בכל מיני שפות אחרות שהן עדות לעבר אחר. אף אחד לא מסתכל על עלייה לארץ כטראומה, כי טראומה זה דבר שנכפה עליך, אבל אולי לא?".
בראיון שערכתי בעבר עם השחקן המנוח עמוס לביא, הוא הניח את האצבע על חוסר הסובלנות הישראלי שמשתקף בעשייה התרבותית, ובתוכה כמובן הקולנוע: "גדלתי בקריית גת ודיברתי בח' ובע'. האיש שהמליץ לי להיפטר מהמבטא היה המורה שלי למשחק, ראובן אדיב", הוא סיפר. "חשבתי שאני מרביץ לו מכות רצח, ולקח לי כמה חודשים לעכל את מה שהוא אומר. בלית ברירה עשיתי סוויץ' וחייתי בזהות גנובה, הכל כדי לקבל תפקידים".
ג'אד נאמן, האם יש מקום לאופטימיות?
"אני אדם אופטימי, אחרת לא הייתי עושה סרטים. מה שיפה זה שהוסר הטאבו של ה'עברי, דבר עברית'. היום אף אחד לא מעלה על דעתו להדיר שפה מהעושר האינסופי. אנשים מדברים כל אחד בשפתו, הכל בסדר, כולם חיים זה לצד זה וכך גם בסרטים".
ד"ר מונק, האם זה אומר שכולנו בישראל נושאים שפה אחרת שאנחנו לא מודעים לה?
"אכן, ורק בשעת הצורך ומצוקה היא תתעורר פתאום. אנחנו מעדיפים להסתכל על העולם בסטריאוטיפים: זה מרוקאי, זה רוסי וזה צבר, אבל אולי יש דרך אחרת לנסח זהות, והשפה משחקת תפקיד משמעותי מאוד בהגדרת זהויות. דובר קוסאשווילי עשה מהלך מתוחכם מאוד ב'חתונה מאוחרת' וב' מתנה משמים': הוא שתל טקסטים בגיאורגית בפיהם של שחקנים ישראלים. מוני מושונוב וליאור אשכנזי, למשל, מדברים גיאורגית. המהלך המתוחכם הזה מפר את תחושת המוכרות שלנו ומאתגר את האבחנות האוטומטיות שלנו בקשר למי מדבר מה".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם