טלנובלה פיליפינית: על הדוקו המסקרן שיוצג בדוקאביב
גרייס היא ספרית שגרה בווילה, נוסעת בג'יפ ולאחרונה, אחרי 15 שנות נישואים, גם פצחה ברומן לסבי. אה, והיא מהגרת עבודה פיליפינית. על כל זאת ועוד בסרטה התיעודי של מיכל אהרונסון
עשר נשים לפחות מסתובבות סביבו, צוחקות, מרכלות, מנהלות שיחה שנעה חליפות בין עברית לבין שפת ארץ המקור שלהן, שממנה היגרו לישראל. על כל המופע הזה מנצחת הספרית הראשית, בעלת המקום. היא שנותנת את הטון וקובעת את עוצמת הצחוק הראויה עבור כל בדיחה (בדיחה לדוגמה: "יש עוד כמה גברים שלא הכרתי בעיר הזאת", כפי שאומרת אחת הלקוחות).
הבעלים היא גם מי שערכה את השולחן לילד - בנה הקטן, מתברר כעת. התמונה שלו אוכל צהריים בלב המספרה היתה יכולה בקלות לפתוח סרט בורקס. לתפקיד אמו היתה מלוהקת גאולה נוני, והשיחות מעל ראשו היו נעות בין עברית מקרטעת למרוקאית שוטפת. ובכן, תחליפו את השפה המרוקאית בשפת הטגלוג ואת העולות ממרוקו של שנות החמישים למהגרות מהפיליפינים של שנות התשעים, ותקבלו את שגרת חייה של גרייס אסקלונה, הספרית הראשית, האישה שמנתצת כמעט כל סטריאוטיפ על מהגרת עבודה שגרה בדרום תל אביב.
"זה התחיל כשהייתי סטודנטית בשנה שנייה בסם שפיגל", מספרת מיכל אהרונסון, במאית שזיהתה את הפוטנציאל הקולנועי הגלום בחייה של אסקלונה ותרגמה אותם לסרט "גרייס", שהוקרן היום בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב (וב-13 ביוני ביס דוקו). "הגעתי לתל אביב מדי פעם, ירדתי בתחנה המרכזית, וכמו סטודנטית לקולנוע קלאסית נמשכתי אוטומטית לזר. אני יודעת מהי תחושת זרות, מכירה אותה, כי נולדתי לאמא שנולדה בפרס ולאבא שנולד בנורבגיה, ועבור שניהם עברית אינה שפת אם והדיבור שלהם בעברית שבור. אז הייתי עוברת שם עם חבר שלי, שלימים נהיה צלם הסרט, ושמנו לב למכון היופי של גרייס. היו שם תמיד המון לקוחות ממקומות שונים בעולם, חלק סתם רבצו שם, וכשנכנסו פנימה הבנו שזה בעצם מופע של אישה אחת, גרייס".
אהרונסון גילתה אישה שחייה שונים מאוד מהסטריאוטיפ על מהגרות עבודה מהפיליפינים. אסקלונה, שהגיעה לישראל לפני 23 שנה, הכירה בתל אביב גבר מקומי, בעלים של כמה חנויות מכולת במדרחוב של נווה שאנן, והשניים התחתנו. אחרי נישואים של 15 שנה, שבמהלכם נולדו לזוג 3 בנים (המבוגר מתגייס בימים אלה לצה"ל),
"אני מודה שגם לי היתה תפיסה סטריאוטיפית על עובדים זרים לפני שהכרתי את גרייס", מספרת אהרונסון. "חשבתי שהם אנשים תלותיים, חלשים וקורבניים שמתקשים להסתדר בחיים. המקרה של גרייס בא לי בהפוכה כי היא סיפור הצלחה, חד וחלק, שמנפץ בדרך כל דימוי אפשרי. היא חיה ברמת חיים שספק אם אני אי פעם אגיע אליה, עם הג'יפ והכל, וחייה אינם מאבק הישרדותי אלא מאבק לשילוב האהבה, השאיפות האישיות והמשפחתיות שלה. הדברים שהיא מתעסקת בהם, כולל כמובן הנטייה המינית שהשתנתה, מעסיקים לרוב סטודנטים לקולנוע יותר מאשר עובדים זרים מהפיליפינים".
מה עוד הפתיע אותך לגביה, מעבר לרזומה?
"למשל שהיא סיפרה לי שהיא הולכת לפסיכיאטר ולוקחת גם את אחד הבנים שלה לאבחון אצל איש מקצוע. זה הגניב אותי. עם זאת, לצד התחכום שלה יש בגרייס גם משהו נאיבי מאוד. הדברים קורים לה באופן בלתי מודע, פורסט גאמפי כזה, ולכן ההתנהגות שלה מול המצלמה שלי היתה טבעית מאוד".
איך חבריה הפיליפינים התייחסו ליחסים הגלויים שלה עם אישה?
"גרייס מתייחסת לאהבה שלה בשיא הנורמליות, כולל הבעות חיבה בפומבי. הפיליפינים מופתעים מהפתיחות שלה, ולדעתי היא לא היתה יכולה לנהל אורח חיים כזה אם היתה חיה בפיליפינים, כי זו מדינה שמרנית יותר מישראל. יש משהו בחוויה של להיות מהגר עבודה שמאפשרת לך להיות חופשי יותר מבארץ המקור שלך, למרות הקשיים. זה מזכיר קצת ישראלים שעובדים בעגלות בארה"ב. אמנם הם חיים לרוב בקהילה של ישראלים, אבל הם גם מרגישים יכולת להמציא את עצמם מחדש ולהתנסות בדברים שלא העזו בארץ".
הסוגיה של מהגרי העבודה הפכה לטעונה מאוד בישראל. ניסית להביע עמדה לגבי הנושא בסרט, או רק להציג חיים של אישה מיוחדת ומפתיעה אחת?
"אני חושבת שגרייס יכולה לשמש השראה עבור עובדים זרים אחרים כי היא אף פעם לא מתנהלת כקורבן. ההתנהלות שלה מאוד יזמית ויצירתית, למשל בסוף הסרט, כשהיא לוקחת קורס בבניין כדי לשפץ בעצמה את הבית שלה. היא אופטימית מאוד ומתקדמת מתוך חוזק, וזה מרשים. ברור שקשה לה, לכל העובדים הזרים קשה, אבל היא בוחרת לא ללכת כשהקושי הזה דבוק לה למצח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם