על אוטומט: איך עומד ערן קולירין במבחן הסרט השני?
"ההתחלפות", סרטו החדש של ערן קולירין, יכול היה להיות טוב בהרבה אילו רק היה יורד מהמדף הפילוסופי ומתרגם אותו לכדי עלילה קוהרנטית
''ההתחלפות'', במאי: ערן קולירין, ישראל 2011

הרעיון הבסיסי, אולי האקזיסטנציאליסטי, שהחיים כשלעצמם אינם אלא רצף של בחירות אקראיות, לא תמיד הגיוניות, ובוודאי כאלה שלא מקפידות לשמור על קשר עין הדוק עם הגיונו של "המספר" האלוהי היודע כל, שירת היטב את האמנות המודרניסטית. יכולים להדגים זאת בצורה טובה גיבורי הרומנים של מקס פריש ("הומו פאבר", "אינני שטילר") והמחזות המוקדמים של סארטר וקאמי, כמו גם הדמויות המתייסרות בסרטי ברגמן ואנטוניוני. והנה כעת, באיחור אלגנטי של 40 ואפילו 50 שנה, פוסע אל תוך שדה המוקשים התיאורטי הזה גם סרט מתוצרת הארץ, שאמנם כוונותיו רציניות, אך הוא לוקה בעודפים של חשיבות עצמית.

וכעת בלשון בני אדם: "ההתחלפות" יכול היה להיות סרט הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל אילו ערן קולירין, שכתב וביים אותו, היה מוריד אותו מהמדף הפילוסופי, ומתרגם את רצף הסצנות המתחזות לסימבוליות/אוניברסליות לכלל עלילה קוהרנטית, שאיננה מנסה להתנשא על פני חלק מהצופים. אם "פרידה" למשל, סרטו המצליח של אשגאר פרהדי האיראני, מסוגל לעשות זאת, אין סיבה ש"ההתחלפות", אילו רק טופל באופן הדוק יותר, לא היה משכיל להתייצב על אותה המדרגה האיכותית.
מרצה זוטר (רותם קינן) לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב מקיים אורח חיים אוטומטי. קם, שותה קפה, תופס אוטובוס, מדשדש כמה שעות במעבדה, תופס אוטובוס בצהריים, חוזר הביתה, בועל את אשתו הארכיטקטית (שרון טל), מתלבש, חוזר באוטובוס לאוניברסיטה, וחוזר חלילה. לא משהו חדש עבור חלק ממצביעי מר"צ. יום אחד, ככה סתם, משתבש שעון החול האוטומטי שמניע את בובת הכפפה המערבית הזאת, והמומחה לפיזיקה של השדות המגנטיים מוצא את עצמו במצב מוכר לעייפה, שקרוי אצל אנשי העם הרגיל "משבר גיל", "הזרה עצמית", "עיון מחודש" ועוד מילים ששומרים לפגישה השבועית אצל הפסיכולוג מטעם קופת חולים. אצל קולירין, כמה מאכזב, נתפסת התפנית הזאת כדבר אלוהים חיים, ולא, נניח, כאפיגון בוטה לסרטי אנטוניוני מראשית שנות השישים,
מובן שאין כל רע בעצירה מתונה לצד האוטוסטרדה של החיים לצורך בדיקה מחודשת ומיפוי של מקום (חללים אורבניים), מיפוי של אישיות (נטולת רצון עצמי) ותהייה על הזיקה ההדדית בין שני המרכיבים הפרוידיאניים הללו, נהפוך הוא. אלא ש"ההתחלפות" מעדיף עצירת פתע צורמנית, ועוד באמצע הצומת, משום שיוצריו - במאי, צלם, שחקנים - בטוחים שהם יותר מסתם מערכון מלוטש היטב מתוך "החמישיה הקאמרית".
צפייה כפולה בסרט הניבה את הרושם ש"ההתחלפות" אינו אלא רצף של תרגילי דרמה - לעתים מוצלחים יותר, לעתים פחות - ולא התמודדות עם רעיון תיאורטי כזה או אחר. בולטת, למשל, סצנה שבה הפיזיקאי חוזר מותש לדירתו, והארכיטקטית שלו משחררת לו מידע אינטימי. איזה קטע, היא סחה לבעלה, אני בהיריון. הוא, הבעל, נדרש להגיב למידע הזה בסדרה של ג'סטות חיצוניות הדומות (בכוונה תחילה) לסצנות מבוימות של דוגמן מול צלם סטילס ולא לבנייה של רצף רגשי. ואגב כך: ההיריון הזה, היה או לא היה, נשמט מיד מזיכרונם של השניים ולא צץ מחדש עד סיומו של הסרט. וכך זולג לו הסרט בין תרגילי צילום/ בימוי שכאלה, המתייחסים לעצמם בכובד ראש של בלון שנופח יתר על המידה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
