ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

קוּל זה אאוט: ג'ק ווייט סוף סוף הפסיק להתאמץ

כשג'ק ווייט מניח את המניירות שלו בצד ופשוט עושה את מה שהוא אוהב, הוא במיטבו; אמ.וורד, לעומתו, דוחס יותר מדי סגנונות לאלבומו החדש ומנסה להשמע מיוחד, למרות שהוא תמיד היה כזה

 
במקרים רבים בשנים האחרונות, אמני אינדי-פולק ורוק אלטרנטיבי - ז'אנרים שהלכו, התעצמו והתפתחו מטרובדוריות מכונסת או מתבנית ברורה של גיטרה-בס-תופים לעבר גילויים חדשים של תורת הנסתר המוזיקלית - במקום להמשיך ולצעוד קדימה לעבר אתגרים חדשים פשוט הרחיבו את הסגנון לצדדים בהכניסם עוד ועוד אלמנטים קרובי משפחה לתוך יצירה אחת, מבלי להמציא שום דבר חדש.

זה לאו דווקא רע - לעתים קרובות, אם אין לאמן משהו חדש להגיד עדיף גם שלא ינסה, שימשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בלי להתיימר להמציא את הגלגל מחדש. יחד עם זאת, ריבוי של אלמנטים סגנוניים ביצירה אחת הוא דבר מסוכן שעלול להשאיר את המאזין מתגעגע לעבר במקרה הטוב, או עם כאב ראש חד במקרה הרע.

שני אמנים שהוציאו אלבומי סולו לאחרונה לאחר עבודה בזוג מייצגים נאמנה את ההתרחבות של האינדי והאלטרנטיב לצדדים לעומת צמיחה למעלה. M.Ward פעל לאחרונה לצד זואי דשנל בצמד She & Him לאחר מספר אלבומי אינדי-פולק טרובדוריים שהקליט לבד והרוויח קצת מתשומת הלב התקשורתית שהיא זוכה לה, וג'ק ווייט הוציא אלבום סולו ראשון אחרי שהביא את האלטרנטיבה לרדיו ולמקומות מכובדים במצעדי המכירות עם הווייט סטרייפס. נדמה ששניהם ניסו לחבר את כל הסגנונות המאפיינים אותם לאלבום אחד: ווייט הצליח ליצור אלבום מגוון ויפה למרות התייחסות לכל ז'אנר בו נגע בקריירה שלו; אמ.וורד, לעומת זאת, מדגים איך אפשר לאבד שירים יפים באמת בגלל ניסיון מיותר להתפרש על פני שטח מוזיקלי שגדול על מימדיו הצנועים.

הייתם מצפים ממי שאך פירק את החבילה המשפחתית שהביאה לו שני ילדים כמו גם את החבילה המוזיקלית שהביאה לו פופולריות עצומה, להוציא אלבום מדוכדך יותר, כבד מוזיקלית, רווי רחמים עצמיים. אך הזעם של ווייט מתבטא בעיקר בטקסטים המרירים שלו, כשכל הלחנים של 13 השירים באלבום החדש צופנים בחובם מלודיות מקסימות.

ווייט הפסיק, לעת עתה לפחות, להתחבא כל הזמן מאחורי ריפים קדחתניים במחזוריות צפויה, ויתר מעט על תדמית הילד הרע שהולך נגד המוסכמות, והתאים לכל טקסט אווירה ואופי מיוחדים תוך התכתבות עם כל ז'אנר שאפיין אותו במהלך השנים, בין אם זה פאנק רוק, קאנטרי אלטרנטיבי או אינדי רוק מחוייך. היופי האמיתי של האלבום נעוץ בחיבור של כל הז'אנרים לכדי אלבום מהודק והדבק שמחבר את כל החלקים מעיד יותר מכל עבודה מנייריסטית ומאגניבה אחרת שלו על כישרונו האמיתי.

 

השליטה והמומחיות של ווייט ברזי הרוקנרול ניכרת וברורה מאי פעם. שלושת השירים הראשונים באלבום לא צופנים בחובם כל הפתעה בעודם נשמעים כמו עוד אלבום של הווייט סטרייפס, ויחד עם זאת מדובר בשירים עסיסיים עם קצב מעלה עשן וגיטרה מדממת בדיוק במידה הנכונה. מכאן האלבום רק משתבח עם שיר הנושא שנשמע כמו יצירה של קלקסיקו בביצוע וירטואוזי; Hypocritical Kiss מסתיים בתערובת דחוסה של מצילות וקלידים ו-Weep Themselves to Sleep ממשיך את אותה פחיסות צלילים נפלאה; ב-I'm Shakin' ווייט מחבר את איגי פופ לאלביס פרסלי בשיר שעושה חשק לנענע את הברכיים.

אם אלבום הסולו הזה יאפיין את עבודתו של ווייט מעתה ואילך, הרווחנו בגדול. למרות התקופה הקשה שעבר נדמה שהוא ממש נהנה, בלי החתירה להיות קוּל כל הזמן, הוא פשוט עושה את מה שהוא אוהב.

למרות שמאט וורד החמוד בשיאו מבחינת הכרה ציבורית, נדמה שהוא מנסה בכוח להשמע כמה שפחות מסחרי ומתאמץ לייחד את עצמו, למרות שהוא תמיד היה מיוחד. לעומת ווייט, שמצליח להכניס חמישה טעמים לפחות באלבום אחד וליצור תבשיל מצוין, החדש של וורד נשמע לעתים כמו ניסיון לדחוס לפה יותר ממה שהוא מסוגל ללעוס. צלילים סתמיים של רוח וגיטרה עייפה לצד רוקנרול פרוע באדי הולי סטייל, לחישות פולקיות לצד תופי פח מונוטוניים ומצילות כאוטיות מעצבנות, מריחות ווקאליות על פני פריטה מהירה לצד קלידים עמוקים וכבדים, כל אלה יחד נשמעים כמו פאזל שלא הורכב כהלכה ובכל זאת מיסגרו אותו. הכי עצוב הוא שהמאזין יכול ממש לדמיין את התמונה של הנוף הסתווי והפסטורלי על האריזה.

 

כמה שירים באלבום מאוד מוצלחים ומעידים שעם קורטוב של צניעות A Wasteland Companion יכל להיות אלבום נהדר של אינדי במשקל נוצה. השיר הפותח את האלבום ממכר; There's a Key תפור למידותיו של המבצע, מרגש בישירותו ונוגע; Wild Goose מוכיח שקאנטרי פולק קטן, הדוק ולא מפוזר מתאימים לוורד הרבה יותר מכל הפומפוזיות האינסטרומנטלית שהוא ניסה לדחוס לאורך האלבום; ו-Pure Joy שסוגר את האלבום הוא שיר מסע צנוע ומתוק.

לפעמים הצלחה מסחרית מזיקה לאמנות והרבה פעמים משבר אישי הוא זרז נהדר ליצירה טובה. לאחר שנים של הצלחה אדירה שהחזיקה אותו במקום, ווייט יצר בעקבות המשבר בחייו אלבום משוחרר סגנונית אך גם זורם נפלא, והמעניין ביותר בקריירה שלו. האלבום החדש של, וורד לעומת זאת, נותן הרגשה שבעקבות ההצלחה עלה לו קצת השתן לראש. מותר, אפשר ורצוי לשלב בין סגנונות, לנסות לאתגר את האוזן ולנסות לחדש, אבל גם את זה צריך לדעת לעשות.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...