ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

נורא ג'ונס: מאמנית ג'אז מוערכת לזמרת פופ מאוסה

למרות כישרונה הגדול, אלבום הסולו החמישי של נורה ג'ונס מתגלה כאלבום משעמם, לא קליט, לא מעניין וסתמי להרדים של זמרת פופ קטנה. המצאותה על מדף הג'אז בחנויות רק מנמיך את הז'אנר

הלייבל Blue Note, שם דבר בעולם הג'אז החל משנות הארבעים של המאה הקודמת ועד היום, העיד תמיד על איכות בלתי מתפשרת מבלי לוותר על קריאה מדוקדקת של המפה. הלייבל הקטן, שהתחיל משיווק של ג'אז מסורתי ובלוז דרך ביבופ ועד אוונגרד, המשיך לשחק אותה בענק גם בשנות האלפיים עם ההחתמה של St. Germain והוצאת האלבום המעולה Tourist שמכר מעל לארבעה מיליון עותקים ונחשב לאבן דרך בז'אנר הנו-ג'אז, הגדרה מעט פלצנית לשילוב אלמנטים אלקטרוניים עם ג'אז אך גם הוכחה ניצחת שיש עוד מה לחדש בתחום, וכן, גם להצליח מסחרית.

עם האוכל בא התאבון ולא עבר זמן רב עד שמפיקי הלייבל זיהו את הפוטנציאל המסחרי הענק הגלום באיכות קולה המתוק של זמרת הליווי דאז נורה ג'ונס, מומחית מלומדת לאילתורי פסנתר ובעלת אוריינטציה ברורה לווקאל-ג'אז בסגנון מודרני. ואכן, אלבומה הראשון Come Away with Me מכר למעלה מעשרים מיליון עותקים וגרף חמישה פרסי גראמי.
 

מאז הספיקה ג'ונס לשחרר עוד שלושה אלבומי סולו, לשתף פעולה עם אמני רוק, אינדי, קאנטרי והיפ הופ, למכור עוד כמה מיליונים ולהיות מוכתרת על ידי בילבורד כאמן הג'אז הטוב ביותר של העשור הקודם, גם אם בפועל, לאט אבל בטוח, כל קשר שהיה ליצירה שלה ולג'אז הלך ונפרם. Little Broken Hearts, אלבום הסולו החמישי של הזמרת, מעיד יותר מכל על חוסר החיבור של ג'ונס לסגנון המיוזע, האימפרוביזטורי, המרתק בחתירתו אחר הרמוניות ביזאריות ואתגרים חדשים ומקרב אותה יותר מתמיד למחוזות מוזיקת המעליות הידועה לשמצה.

למרות קולה המקסים וכישרונה הגדול, עליהם לא ניתן להתווכח, ג'ונס מתגלה כאן במערומיה כזמרת פופ קטנה ומאוסה. המוזיקה שלה לא עומדת בסטנדרטים המצופים מהלייבל אליו היא שייכת או לחילופין בציפיות מאמן מולטי מסחרי. גם אם מתעלמים מהדרך הבנאלית והסכרינית בה בחרה ללכת לעומת הפוטנציאל שטמון בכפות ידיה הקטנות ומתייחסים לאלבומה החדש כאלבום פופ לכל דבר, מדובר באלבום משעמם, לא קליט, לא מעניין וסתמי להרדים.

 


בריאן ברטון, המוכר יותר כדיינג'ר מאוס, אחד מהמפיקים החשובים של זמננו שעבד בין השאר עם הגורילז, השינז והבלאק קיז (וכמובן מהווה חצי מהצמד נארלס בארקלי), לא מצליח להרים את המלודיות התמימות והפשוטות שכתב יחד עם ג'ונס ואף מדגיש את עכברותן בעודו מחביא את המוזיקה מאחורי הקול הדומיננטי מדי של הזמרת לאורך כל האלבום. גם אם איכות ההפקה והסאונד כשלעצמם אדירים, ו-All A Dream שסוגר את האלבום מעיד על כך יותר מכל כשכל צליל, ריף והקשה יושבים במקום כמו רובוטים ניגנו באלבום ולא בני אדם, התוצאה כל כך מלוקקת, עייפה וזורמת על מי מנוחות עד שכל מה שניתן לקוות לו הוא איזה שיטפון שישים קץ ליסורי ההאזנה.

בלדת הרוק הקלילה Take it Back ו-Out on the Road, שקורץ לאלבום הראשון של הזמרת עם אלמנט קאנטרי נחמד, הם שני שירים סבירים, עם גיטרות בעלות מעט אופי וקוריוז פסנתרי מעניין, אבל זה לא מספיק כדי להנות מהיצירה המרדימה הזאת ברצף. שתי מסקנות נובעות מהקשבה לאלבום הזה: ראשית, יש להפסיק להתייחס לג'ונס כעילוי מוזיקלי אם בשטח היא לא מנצלת עשירית מכוחה, לא בביצוע הקולי, לא בנגינה ולא בלחנים הצפויים; שנית, יש לשלוף לאלתר את אלבומי הזמרת ממחלקת הג'אז בחנויות המוזיקה. המצאותם שם מנמיכה את הז'אנר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...