מיוחד: יהודה אטלס כותב על מוריס סנדק
הוא סירב לקחת חלק בתיאור האידילי והמתקתק של הילדוּת והעדיף את דמויותיו עקשניות ומרדניות, ולא פעם נתקל בזעם והתנגדות. לא היו לו ילדים משלו כי הוא חש שאין לו את הסגולות המתאימות לגידולם. יהודה אטלס נפרד מהסופר והמאייר מוריס סנדק
את הקריירה שלו החל כשעבד כמעצב חלונות-ראווה בבית המסחר לצעצועים הידוע "שוורץ" בניו-יורק, כאשר הזדמנה למקום עורכת ספרי הילדים האגדית של 'הרפר ובניו' אורסולה נודסטרום, ראתה את איוריו, ובו-במקום הטילה עליו לאייר ספר.
הוא אייר יותר ממאה ספרים, שכעשרים מהם גם כתב בעצמו. ספריו הידועים ביותר, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, נמכרו במיליונים בכל רחבי העולם והפכו לקלאסיקה עוד בחייו, היו: "ארץ יצורי הפרא", "מטבח הלילה", "שם בחוץ" ו"היגלטי פיגלטי פופ". את האחרון היה לי הכבוד והעונג לתרגם לעברית. על אלה ועל אחרים זכה בשלל פרסים לאומיים ובינלאומיים, בין השאר פעמיים במדליית קלדקוט ופעם בפרס אסטריד לינדגרן.
בספרים שצייר וכתב הוא קרצף את הדימוי האידילי המתקתק של הילדוּת שהיה מקובל עד אז בספרי הילדים האמריקנים, חשף רבדי-עומק ועיצב ילדים שיש בהם עיקשות, גחמנות, מרדנות, הרפתקנות, שקיקה לסכנות ויכולת להִשתנוֹת. הוא התיר להם גם לשנוא את אחיהם, לכעוס על הוריהם, להתחצף, אפילו לבלוע את אמא.
גיבוריו נאבקים בשֵדים ובאימה של עולם הילדות: מיקי קופץ לחלום סוריאליסטי של מטבח-הלילה, מקס קופץ לתוך פחדיו ונפגש עם יצורי-הפרא, פייר-לא'כפת-לי מהספרון "פייר" נבלע על-ידי אריה, ואידה, מ"שם בחוץ", מחלצת את אחותה, שנחטפה על-ידי שדונים. "כל ספריי," אמר סנדק, "הם וריאציות על אותו דבר: איך ילדים מתמודדים עם רגשות שונים - פחד, שעמום, סכנה, תסכול, קנאה - ואיך הם מצליחים להסתגל למציאות".
אחדים מספריו עוררו עם הופעתם זעם והתנגדות בקרב מחנכות, ספרניות והורים חסודים. על "ארץ יצורי הפרא" אמרו, שהוא מפחיד ועלול לעורר סיוטים בלב הילדים. עוד אמרו עליו, שהתנהגותו הסוררת של מקס בתחילת הספר עלולה לעורר הזדהות ורצון חיקוי בלב הקוראים הצעירים. זעם רב נשפך על "מטבח הלילה", שבו נראה בשלושה ציורים ילד עירום צונח לתוך ובתוך מאפיית מעדנים, כשה'בולבול' שלו, רחנא ליצלן, גלוי ומתנפנף ברוח. ספרניות חסודות כתבו לסנדק שעשה מעשה שערורייתי
הוא לא כתב למטרות טיפוליות. לשום מטרה, בעצם. הילד שבספריו נכנס לעולם אחר, עורך בו מסע ארוך, וחוזר, אחרי שלמד משהו על החיים. הרעיונות, אמר, צפים ועולים אצלו מהתת-מודע. "דמויות כָאוטיות, תחושות, רגשות ושברי-דברים שמסתחררים בפנים, מתרוממים אל פני השטח. אני רק לוכד אותם ומעניק להם משמעות ועיצוב אמנותי".
"הסגולה המיוחדת ביותר שבי היא," אמר עוד, "שה'אני' הילדי שלי עדיין חי וקיים ומרגיש טוב. אני לא זוכר את ילדותי יותר משאתם זוכרים את שלכם. אבל, יש בי היכולת לזכור ולהחיות את האיכויות הרגשיות של הילדות. הילד שהייתי אז עדיין חי ומוחשי עבורי. אני חש כלפיו דאגה ואחריות. אני מנסה לתַקשר אִתו כל הזמן. ההנאות שיש לי כמבוגר מועצמות על-ידי העובדה שבו-בזמן אני חווה אותן גם כילד."
"אני לא מתאר את נפש הילד כפי שיעשה זאת הפסיכולוג הקליני", אמר בראיון. "אני מתאר את נפשי שלי. אני לא מכיר נפשות של ילדים אחרים. יש שמתארים אותי כרופא-פסיכיאטר שחור-זקן לילדים. בּוּלשיט. אני לא יודע יותר משאתם יודעים. אני מכיר רק את הנפש שלי ואיך שהיא פועלת, פחות או יותר. בכל מה שאתה עושה אתה מחפש את עצמך".
הוא חי, מאז 73', בבית גדול ברידג'פילד, בלב אזור מיוער בקונטיקט, גדוש אוספים ומהדורות ראשונות של ספרי-ילדים, איורים ותחריטים מקוריים, צעצועים, חיילי עופרת ישנים, פריטי מיקי-מאוס, סביבונים, אביזרים, כרזות, תקליטים, חפצים-של-פעם, בדרך-כלל בחברת כלבים. הוא נהג לצייר לצלילי מוצרט, שבו ראה את אביו הרוחני. מעולם לא נשא אישה. מעולם לא היו לו ילדים משלו.
סנדק: "תמיד שואלים אותי, אם אני כל-כך מתעניין בילדים למה אין לי ילדים משלי. התשובה פשוטה: אני חושב שכהוֹרֶה הייתי נכשל. ואני שונא להיכשל. הייתה לי ילדות רבת-תלאות. כשבגרתי לא חשתי שיש לי סגולות מתאימות להיות הורה. אבל, כן, לפעמים יש לי חרטות, חלומות קטנים על איך זה היה יכול להיות. אולי זו הסיבה שאני 'גונב' תמיד את ילדי ידידיי".
הוא הירבה להתראיין, לספר על ילדותו, על אמנותו ועל השקפתו אודות ילדים וספרי ילדים. בראיון לפני שנים אחדות נשאל אם יש משהו שטרם דיבר עליו. הוא ענה: "כן, שאני הומו-סקסואליסט". ולמה לא סיפרת זאת? שאל המראיין. סנדק: "כי זה לא עניינו של אף אחד".
הוא עבד תמיד רק על פרויקט אחד והתייחס לכתיבה ברצינות תהומית. "אצלי הכל מתחיל בכתיבה. תמיד הטקסט קודם. וכשאני עובד עליו לעולם איני מתכנן את הציורים. עוד לא קרה שכתיבת ספר נמשכה אצלי פחות משנתיים, זאת למרות שאין בספר כזה יותר מ-380 מילה.
"כשאני עובד על ספר אני שקוע כולי בחלום הזה, בפנטזיה הזאת. חי בעולם מוזר, מנותק כמעט מהעולם הריאלי. פוגש מעט אנשים ועושה מעט מאוד דברים, מלבד לחשוב על הספר, לאהוב אותו, לשנוא אותו, לתלוש את שערות ראשי. אם אני מדבר אל מישהו, זה רק כדי להתלונן על כל אלה. לכתוב ולאייר ספר זה כמו הריון ולידה, ותמיד לידה קשה, מלווה בייסורים.
"ההלם הגדול בא כשזה נדפס. מה שהיה פעם חלומי, שקוף וקסום הופך לדבר אמיתי, שמתגלגל דרך מכונת-הדפוס הגדולה ונראה עלוב כל כך, עד שצריך לעצור את המכונה ולעשות בו תיקונים. כשזה נגמר, אתה נוכח לדעת, שמה שהגית ויצרת וחשבת שהוא כל-כך נפלא ושונה, הוא בסך-הכל עוד ספר, שנראה כמו כל הספרים האחרים שעשית. אחר-כך ה'ילד' הפרטי שלך יוצא אל העולם, והוא כבר הילד של כולם. יש אנשים שחובטים בראשו, יש שבועטים בישבנו, יש שאוהבים אותו. חוויה מדכדכת ומתסכלת מאוד".
במחצית השנייה של הקריירה שלו עסק סנדק גם בעיצוב תפאורות ותלבושות להפקות חשובות של תיאטרון ואופרה, בין השאר ל"חליל הקסם" ול"מפצח האגוזים", ולשתי אופרות-לילדים שנעשו על פי ספריו, "ארץ יצורי הפרא" ו"היגלטי פיגלטי פופ", ללחניו של המלחין הבריטי אוליבר נוסן.
חרף היותו יהודי וחרף הצלחת "ארץ יצורי הפרא" (כתר, בתרגום אוריאל אופק) בארץ, סנדק מעולם לא ביקר בישראל ולא גילה התעניינות או סקרנות למתרחש בה, בכלל ובתחום הספרות והאיור לילדים. לעומת זאת היה תמיד ער ליהדותו והייתה לו 'תודעת-שואה' מפותחת. הוא זכר תמיד שניצל ממחנה ריכוז וממשרפות רק מפני שהוריו, ילידי פולין, היגרו ממנה לאמריקה בעוד מועד. בין איורי הספר "מילי היקרה", מעשייה נוצרית מוזרה שכתב יעקב גרים, אחד משני האחים גרים, שיבץ סנדק אלמנטים מהשואה, כמו שער הכניסה לאושוויץ, מצבות יהודיות, קבוצת ילדים יהודים שהסתתרו בבית בכפר צרפתי ונשלחו להשמדה, ודיוקן אנה פרנק.
המאייר דני קרמן: "סנדק חזק מאוד בקומפוזיציה. ברוב הציורים שלו הוא עובד כבימאי תיאטרון או כבימאי סרט אנימציה, אבל הוא נעדר ספונטאניות. הוא מתוכנן על הפרט האחרון".
כשנשאל מה על ההורים לעשות כדי שילדיהם ייהפכו לקוראי-ספרים, ענה: "כשאבא שלי היה קורא לי, הייתי נצמד אליו עד שהפכתי לחלק מחזהו או מזרועו. אני חושב, שילדים שיושבים בחיק הוריהם יזהו תמיד קריאה עם תחושת-הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי-ספרים. הבושם וקשר-החושים ההוא, הוא לכל החיים. הרי אנחנו, בסך-הכל, בעלי-חיים. ואתה רואה שגורי-כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה הופכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך לבין הספר קשר בל-יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת להורה, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא לו בספר".
בין כל פריטי האקטואליה, לא טרח אמש ערוץ 2 בחדשות הערב אפילו להזכיר את פטירתו של סנדק (בשאר הערוצים לא צפיתי). נראה, שזו לדידם של העורכים חדשה חסרת חשיבות. כדאי לזכור ולהזכיר, שאחרי שכל הבּיבּים והמוּפזים והליבּרמנים והאֵהוּדים, אפילו משתתפי "האח הגדול" ושאר גיבורי הביצה המקומית והכללית (כן, גם סרקוזי ומה-שמה), יהיו כבר נחלת העבר, עדיין יוסיפו ילדי העולם והוריהם לקרוא ולצפות ולשאוב עונג ותובנות, שלא לומר תעצומות נפש, מספריו של מוריס סנדק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם