בדידות מזהרת: האם אילנה דיין מצליחה לשנות את המציאות?
הבחירה בסיפור בן לאדן עבור סיום העונה של "עובדה" קלה ומשתלמת, והתגמול הוא כתבה בעלת מרקם מוסרי של סרט אקשן הוליוודי סוג ז'
האם היא בכלל רוצה להגיע לתשתית הדברים הדורשים תיקון? אילנה דיין רלי אברהמי
את העונה ה-18 של "עובדה", שהסתיימה השבוע, חתמה אילנה דיין בניסוח כתב האמנה של התוכנית: כל רצוננו הוא לצאת החוצה, להביא את הסיפור ולספר אותו. איך בדיוק המוטו הזה מתיישב עם התוכנית שזה עתה הסתיימה, שחזור מבצע ההתנקשות בבן לאדן? הוא לא.
חיסול בן לאדן הוא סיפור מוכר וידוע שלא היה צריך להתאמץ כדי לאתר "שם בחוץ", הבחירה בו קלה ומשתלמת, והתגמול הוא בדמות כתבה מצחינה מתהילת גנרלים ובעלת מרקם מוסרי של סרט אקשן הוליוודי סוג ז'. משל או אלגוריה על הזירה המקומית? זה עשוי היה להיות, אבל לא באופן המעריץ שבו דיין טיפלה בסיפור. בקיצור, מישהו ראה כסף על הרצפה, והרים. לגיטימי. אבל אין לזה שום קשר ליומרה שניסחה דיין.
העונה החולפת של "עובדה" הכילה רגעים חזקים רבים שנעו על הציר שבין המעניין לחשוב.
בשאר הזמן זה היה מגזין סנטימנטלי שעבד באינטנסיביות על בלוטות הרגש. הפאתוס של דיין הוא הפאתוס של דיין. עד כאן הכל ברור וידוע. לעתים גם עד כדי שעמום. אם תפקיד העיתונות הוא לשנות במציאות את החלקים הדורשים תיקון, הרי שדיין מבוססת כבר שנים בפריפריה של הדרוש תיקון. היא לא חופרת ביסודות, בתשתית. התחקיר על הלוביסטים בכנסת - המאלף כשלעצמו - הוא המטפורה האולטימטיבית לכך: מדובר, אחרי הכל, רק בשליחים.
דיין לא מגיעה לתשתית, בין השאר כי זו לא סוג העשייה שטלוויזיה מסחרית מעודדת. אבל זה רק חלק מהעניין. החלק היותר אקוטי נוגע לשאלה אם היא בכלל רוצה. אולי, בכלל, האלגוריתם שמניע אותה הוא השאיפה להיות "אשת החדשות מספר 1 בישראל"? אם כן, זה בהחלט עשוי להסביר את היאלמות עמודתיה הפוליטיות או את חינגת בן לאדן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם