ציוני דרך: פרס היצירה הציונית הוא במהותו אנטי תרבותי
פרס היצירה הציונית מעיד יותר מכל על צרות אופקים ועל חוסר הבנה בסיסי של תפקידה של התרבות - לבקר ולאתגר, לא לקבע ולשמר
נמנעת מהשאלות הקשות. לימור לבנת צילום: ראובן קסטרו
פרס היצירה הציונית שהעניק השבוע משרד התרבות והספורט ושאמור לכאורה לעודד תרבות הוא במהותו מעשה אנטי תרבותי.
אמנות מטרתה לאתגר, לבקר, לשדד. פרס היצירה הציונית מבקש לשמר, לייצב, לקדש. את מה? את הסיפור האחד, המסוים, שהקונצנזוס הישראלי תופס כ"ציוני". מה זה אומר על ישות שרצונה לשמר, לקבע, לקדש סיפור אחד ולאטום את אוזניה מפני אחרים? בדיוק מה שאומרת עליה הבחירה להפוך את השיר "מי שמאמין לא מפחד" להמנונה הבלתי רשמי - שהיא חסרת ביטחון עצמי. ממש כשם שכדי לא לפחד צריך "להאמין", קרי להימנע מלשאול את השאלות הקשות, כך כדי לחוש הצדקה פנימית צריך להסתגר מפני סיפורים אחרים. ממציאי פרס היצירה הציונית מודים אגב כך שהזהות שלהם לא מגובשת דיה, כי אחרת לא היו רואים צורך להצטדק. במובן הזה הם חותרים תחת הציונות: הם מצטדקים על עצם קיומה של מדינת ישראל.
אם בתודעתה של מחלקת הפרס, השרה לימור לבנת, היה מונח גרגר אחד של שאר רוח, היא היתה יוזמת את פרס היצירה הביקורתית, לא את פרס היצירה הציונית. זה היה מעיד על חוסן מחשבתי! זה היה מעיד על תודעה לאומית בוגרת. אבל לבנת לא עושה זאת משום שהיא אינה ניחנת בחוסן מחשבתי או בתודעה לאומית בוגרת. היא פוליטיקאית צרת אופקים שמנסה לצבור פופולריות בקרב חברי מרכז הליכוד בפריימריז שאוטוטו מתרגשים עלינו. איש איש ושיקוליו הוא.
בניסיונה להגן על הפרס, טענה השבוע לבנת בחדשות 2 כי מאיר שלו, שהמחזה המבוסס על ספרו "יונה ונער" זכה בקטגוריית התיאטרון (ושלו עצמו הביע את סלידתו מכך), כתב בשעתו את הרומן "בצורה תמימה וטהורה", כלומר ללא השיקולים הפוליטיים שעצם קיומו של הפרס מזמין. איזו טענה מתחסדת. שלו אכן נהג כך, אבל מה יקרה בעתיד? מה הסיכוי שעצם קיומו של הפרס לא יטה יוצרים למחוזות פוליטיים מוגנים היטב, שמהיום גם מתוגמלים יפה? לאור המצב הכלכלי הקשה של יוצרים במדינת ישראל בהחלט יש סיבה לדאגה. לכן גם חבל כל כך שמשרד התרבות שורף 300 אלף שקלים בשנה על פרס לעידוד הסתגרות פוליטית, במקום לסייע ליוצרים, כפי שנדרש ממנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם