קטע מטורף: הראל סקעת נושא על כתפיו את "כמעט נורמלי"
המחזמר "כמעט נורמלי" עוסק בנושא העדין של התמודדות עם מחלות נפש. והוא עושה את זה בשירה וריקודים
ועדיין, נראה כי ניתן לומר בבטחה כי ישנם מצבים פסיכיאטרים שמצליחים לשמור על יציבות מסוימת בכל הקשור למעמדם כמחלת נפש. סכיזופרניה היא אחד מהם. הפרעה דו-קוטבית, או בשמה העממי - מאניה-דיפרסיה - אחר. אל הקרקע היציבה הזו בדיוק החליטו לפסוע לפני ארבע שנים טום קית ובריאן יורקי, כאשר העלו על במות ברודוויי את המחזמר "כמעט נורמלי", אשר זוכה בימים אלה לעיבוד מתורגם ב"הבימה".
גיבורת המחזה, דיאנה גודמן (איילת רובינסון), סובלת מהפרעה דו-קוטבית, אשר זוכה לחיזוק מהצד הלא נכון בצורת נטייתה העגומה לדמיין את בנה, שמת לפני שבע עשרה שנים, כשהיה בן שנה בלבד, כאילו לא הלך מעולם. דיאנה מנהלת יחסי אמהות רגילים לחלוטין עם הבן המת, ואף מקפידה לחגוג לו ימי הולדת ולצפות בו בגאווה כשהוא מתבגר. אז האם הפרעה דו-קוטבית או סכיזופרניה? האמת, מה זה משנה? או כפי שמנסח זאת ד"ר מאדן (תומר שרון), הפסיכיאטר של דיאנה, הפסיכיאטריה בסופו של דבר עסוקה בעיקר בלחפש שמות כוללים לאוסף אקראי של סימפטומים. והרשו לי להוסיף, מה שחשוב זה שכולם מסכימים על כך שדיאנה משוגעת.
מחלות נפש אינן דבר נדיר בתיאטרון. שייקספיר היה מומחה בזה, והוא עשה זאת בלי ספר הדרכה, אבל גם מחזאים מודרניים כמו גאורג ביכנר ואוגוסט סטרינדברג שלחו ידם לבחוש בקלחת העמוקה של הטירוף. אלא ש"כמעט נורמלי" אינו עוד מחזה שמעורבת בו מחלת נפש, אלא מחזה על מחלת נפש, ואם לא די בזה - מחזמר ברודוויי מפואר. יש שיאמרו שצריך להיות משוגע כדי לעסוק בנושא כל כך רגיש דרך ספקטקל מוזיקלי, אבל בואו נודה בזה, זו כבר סתם הרמה להנחתה.
מחלות נפש הן נושא לא פשוט, ובעוד שהתיאטרון הוא המדיום המושלם לעיסוק בנושאים לא פשוטים, הרי שברודווי הוא המדיום המושלם להשטחת כל מציאות אנושית עדינה לכדי מלודרמה פומפוזית. קשה שלא להתרגש מהדרמה המשפחתית הקטנה של משפחת גודמן, במיוחד שהיא מנופחת לממדים קולוסאליים בליווי כינור, צ'לו וקונטרבס. ובאמת, הנקודה החזקה ביותר של המחזה (שגם זיכתה אותו בשניים מבין שלושת פרסי הטוני שגרף בגרסת המקור) היא המוזיקה.
עשה בחוכמה חנן שניר, הבמאי, כאשר בחר ללהק למחזה שחקנים שעיקר מעלתם אינה דווקא בתחום המשחק, אלא בשירה. מלבד רובינסון מופיעים על הבמה דורון אורן,
אז נכון, ייתכן שהיה אפשר לעסוק בנושא ביתר רגישות ובפחות ליווי מוזיקלי, אבל בשורה התחתונה "כמעט נורמלי" הוא מחזה שעובד. הוא מצליח לרגש, גם אם לעתים הוא קצת נסחף, והוא מצליח לספר סיפור קטן, גם אם לעתים בצורה קצת גדולה מדי. כך או כך, בסוף המחזה, לאחר התשואות וההשתחוויה, יכול הצופה לשאול את עצמו "מי מחליט מה זה נורמלי?", והאם מטורף יותר להיאחז נואשות בדמותו של בנך המת, או דווקא להדחיק את האבל, להמשיך בחיים ולהתנהג כאילו שום דבר לא קרה? מי יודע, אולי בשנה הבאה, כשנפתח את "המדריך הסטטיסטי" של 2013, נגלה ששניהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם