תרבות הצריחה: האם אין חינוך לתרבות בישראל?
התפרעות תלמידי התיכון בהצגה "גטו" חיזקה את החשש שהחינוך לתרבות בישראל במצב אנוש. כינסנו שלושה אנשים שאמנות הבמה זורמת בעורקיהם לשיחה בעניין. כולם הסכימו שהמצב קשה, אבל הפיך
אתמול התכנסה ועדת החינוך של הכנסת לדיון בנושא התפרעויות התלמידים בהצגה "גטו" בתאטרון הקאמרי. חברי ועדת החינוך, נציגי משרד התרבות ונציגי התאטרון, כולם כאחד הסכימו על כך שמשהו לא טוב קורה בחברה הישראלית.
"אני חושב שזה שבר סורי אפריקאי, מעין אירוע מכונן. אם ההורים ומערכת החינוך ירימו את הכפפה, הילדים יבינו שכשאתה מתארח במקום מסוים, אתה אמור לכבד אותו ", אמר מנכ"ל התאטרון הקאמרי נעם סמל. "כניסה לאולם תאטרון היא כניסה לבית המקדש שלנו. כמו שאנחנו מכבדים אותם, כך הם צריכים לכבד אותנו".
אפשר להקים ועדות חקירה, אפשר להמשיך ולצקצק בלשון, לשאול איפה טעינו תוך לעיסת מנה נוספת של ריאליטי, ואפשר להבין שבדיוק כמו בבדיחה העתיקה, מדובר בלא פחות ולא יותר ממראה. נכון, לא כולם מתנהגים כך והאירוע בקאמרי יכול בקלות להשתחל אל משבצת "מקרי הקיצון" הכה חביבה עלינו, אבל אי אפשר שלא לחשוב שמשהו נדפק פה. אפשר לדבר עד מחר על המנטליות הישראלית האלימה שגורמת לכך שתלמידים יתפרעו בהצגה העוסקת בשואה, אבל כשתלמיד לא יודע מה זה תאטרון והמדינה חושבת שממילא מדובר בתחום זניח, על מה ולמה הפליאה הגדולה?
הרי זה כאן, מסביבנו: לאמנים מבוגרים אין פנסיה נאותה להמשיך את חייהם בכבוד, זמרים מהשורה הראשונה מבלים את ימיהם בחלטורות כדי לשרוד והגבולות בין בידור לאמנות כבר מזמן הטשטשו.
כינסנו נציגים מעולם התרבות הישראלי להרהור משותף. חתן פרס ישראל יהורם גאון, מבולבל. "אצלנו ב'הבימה', ערב ערב אנחנו מופיעים כשהיציע כולו בנוי רק מתלמידי תיכון", הוא מספר. "שם למעלה מדובר בדממת מוות שאפשר לחתוך את השקט בסכין. השאלה היא מה העניקו לאלה שישבו בשקט והחסירו מאלה שהרעישו", תוהה גאון ונזכר: "אני לוקח את עצמי כדוגמה. כילדים בבית הספר בית הכרם בירושלים היינו מתכוננים
גאון תוהה שוב ושוב על שאלת הגבול. "זו נאורות מטומטמת", הוא קובע. "המילים 'אסור' ו'מותר' נעלמו מהלקסיקון. האימרה 'חנוך לנער לפי דרכו' הלכה עד הקצה, עד כדי שבירת גבולות וסייגים שהם מסד לחברה שאיננה ג'ונגל. בעולם כזה, מותר בין היתר לצעוק בתאטרון". הפתרון לדעתו, לא מסתתר בהישענות על הזכרונות אלא מתייחס בהתמודדות אמיתית עם העולם המשתנה. "אם ננסה ליישם בעולם הזה את העולם שאותו אנחנו זוכרים, לא נצליח. צריך לקחת בחשבון את התקשורת ואת הטלוויזיה. לא יעזור שנגיד: זה לא טוב, זה רע. החוכמה וההברקה הגדולה היא להתמודד עם הריאליטי ועם זה שמשליכים גמדים כספורט. זו תמונת המצב שלנו".
אז מי אשם? האם נכון להטיל את האשמה רק על מערכת החינוך? סל תרבות, אומרים מתנגדיו המפוכחים, הוא פיקציה. מעין כיסוי לעובדה שמעט תלמידים נחשפים למעט מאוד תרבות. מאחורי השם היפה מסתתרת בקושי סלסלה קטנה: סל תרבות ארצי מקיף כ-600 אלף תלמידים, כלומר כשליש מהלומדים במערכת החינוך, להם מוקצות שלוש פעילויות בשנה. אלא שמדובר בסיפור יקר, כך שהדבר לא ממש יוצא לפועל. משרד החינוך מתקצב בין 20 ל-30 שקלים לילד כשהיתר מופקד בידי הנהלות בתי הספר. לצד זה, אמנות נחשבת בבתי הספר היסודיים ללימודי העשרה ובהמשך נעלמת מתכניות הלימודים בכלל. חלילית, מנדולינה, מקהלה, שיעור זימרה ומלאכת יד, כל אותם מקצועות שהיו נחלתם של תלמידי ישראל, התפוגגו.
צח גרניט, לשעבר ראש מינהל תרבות במשרד התרבות והספורט, מסביר: "זה לא שהחינוך לצריכת אמנויות נמצא במקום נמוך בסדרי העדיפויות של המערכת, הוא פשוט לא נמצא שם בכלל. לחנך תלמידים למקצועות המדידה שנבחנים במבחני פיז"ה זה לא מספיק. כשמסתכלים על איך תלמידים מתנהגים בהצגות, הדבר מאוד פשוט: הם לא למדו איך ללכת להצגה או לקונצרט או כל דבר אחר. בעקבות זה הם מאבדים את היכולת להקשיב לאחר, את היכולת לחשיבה מופשטת וביקורתית, הערכה של אסתטיקה וכל הדברים שאמנות נותנת לאדם. הסיפור של סל תרבות הוא העמדת פנים של המערכת לצאת ידי חובה ולהגיד שהיא עושה משהו, אבל כשמסתכלים על מה שהילדים שלנו מקבלים זה לא באמת חינוך לצריכת אמנות. זה לא משהו ששר לא יכול למצוא לו תקציב. זה דורש החלטה ובשביל שתתקבל אחת כזו צריך שמהשטח יבואו ויגידו: מה שאנחנו עושים לא מספיק".
אפשר לתלות את האשמה בעובדה שהעולם השתנה?
"התקשורת הבינאישית השתנתה, אבל המהות נשארה אותו דבר כי האדם לא השתנה. כל הקישוטים השתנו. אתמקד רק בתאטרון: יש לנו הרבה כלים להקל על חיינו ולהפוך אותם למרתקים ומעניינים יותר. אני מאמין שבעזרתם קורים דברים טובים בין בני אדם, בין אנשים בתוך המשפחה, בין השכנים ובין העמים. זה איום ונורא לחשוב שתלמידים צוחקים על אירוע כזה שמתרחש בגטו, אבל החברותא לא השתנתה. אני זוכר שמאז ומתמיד הדברים הקשים האלה קרו. הקפדתי מאוד שיהיו תמיד שיחות שמכבדות אותם, להזכיר להם שהם לא באו כחבר'ה, אלא כל אחד לחוד ולא לשים אותם בתאטרון ביציע, אלא במקומות הנוחים והמכבדים. אני לא מגן על ההתנהגות אבל אני יכול להבין שהסיטואציה שבה זה קרה יכולה להבעיר צחוקים וזלזול. זה לא בגלל שהילדים האלה מזלזלים, אלא כי אנחנו כולנו לא מכבדים אותם".
דוד בן גוריון, שעיצב את זירת הרווחה הישראלית, ראה בתרבות מוצר יסוד חשוב לא פחות ממוצרי יסוד כמו מים, קורת גג וחינוך. הוא פעל כדי שהתרבות תגיע לכל מקום, גם למעברות של העלייה ההמונית. מאז קרו פה המון דברים. אם התאטרון סופג חבטות בזמן ביקורי תלמידים בהצגות, מה תגיד המוזיקה הקלאסית, שהולכת ומעלה אבק אצל פלח גדול מהאוכלוסיה? כבר אמרו עליה הכל: שמצבה בארץ אנוש, שהקהל מורכב בעיקר מבני 530 בממוצע ואם לא יעשה מעשה דרמטי להשבתה לשורותינו, היא עלולה להיעלם. למרות זאת, המלחין, המנצח, הפסנתרן ומרצה למוזיקולוגיה גיל שוחט אופטימי.
"מאות מחקרים שנעשו ב-20 השנים האחרונות מראים תוצאות מעוררות השתאות על הקשר הישיר בין מוזיקה קלאסית לבין הישגיות, הצלחה בלימודים, השפעה חיובית חברתית, כלכלית ותרבותית", הוא אומר. "אני בטוח שאם המנהיגים שלנו היו יותר חשופים למחקרים האלה, הגישה לנושא החינוך המוזיקלי הייתה משתנה. החלטתי בשנים האחרונות לעשות פעילות ציבורית שהמשמעות שלה היא העמקת הקשר והחזרת החינוך המוזיקלי. אנחנו קושרים את התרבות והמוזיקה למדעים, אבל מוזיקה היא הרבה מעבר למדע. היא שפה וכלי להפוך אותנו לאנשים תרבותיים יותר. "יש לזה כוח חברתי אדיר שלא מנוצל בכלל. זה עידן מטריאליסטי שאין בו שום סבלנות או סובלנות. בהקשר הזה, החינוך למוזיקה והמוזיקה עצמה סובלים, ובאותה נשימה אני חייב להגיד שאני מאוד אופטימי כי אני כן מאמין בכוחות העמוקים יותר של העם הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם