תחנות רוח: תחנות התרבות של ליא קניג
תיאטרון ביידיש, אופרה, איב מונטאן, התרנגולים, בריז'יט בארדו, טנגו ועידן רייכל. אבני הדרך התרבותיות בחייה של ליא קניג
בגן: "חייתי ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה, וכידוע העם הרוסי עוסק הרבה בשירה ובזמרה, וזו היתה אחת ההשפעות הכי גדולות עליי באותה תקופה. אמי נהגה לקחת אותי לאופרות, ומאוד נהניתי מזה. והאמת היא שעד היום אני אוהבת מאוד ללכת לקונצרטים ולראות אופרה טובה".
אחרי מלחמת העולם השנייה: "התחלתי את הקריירה שלי פחות או יותר באותו זמן, וגם אז נמשכתי בעיקר למוזיקה. בדיוק התחיל אז מעין גל של מוזיקת ג'אז מודרנית שאהבתי מאוד. הבעיה היתה שחייתי באותו זמן בבוקרשט, והמשטר ברומניה היה, כידוע, קומוניסטי, כך שכל הג'ינג'ר רוג'רסים והפרד אסטרים לא הגיעו אלינו כל כך. הייתי אז עסוקה מאוד בקריירה שלי, שהיתה בחיתוליה: שיחקתי הרבה, וביקרתי מדי פעם באופרות ובקונצרטים של מוזיקה סימפונית וגם של מוזיקה קלה. שמעתי הרבה את איב מונטאן והייתי ממש מוקסמת ממנו".
במהלך השנים הראשונות בישראל: "הגעתי לארץ ב-1961, כשלהקת התרנגולים היתה בשיאה. הופתעתי מאוד לגלות שכולם כאן שרו שירים בהשפעת המוזיקה הרוסית, שהכרתי מצוין. אחר כך אני זוכרת שראיתי בפעם הראשונה את בריז'יט בארדו מתפשטת וזה הותיר בי רושם עז. הייתי בשוק. בכלל, אחרי שחייתי במציאות קומוניסטית לקח לי קצת זמן להתרגל לכל הסטריפטיז שהתחיל באותה תקופה. לאט לאט התרגלתי לזה, אבל בהתחלה היה לי קשה מאוד, כיוון שברומניה היה נהוג להעביר ביקורת חריפה על דברים כאלה. כולם הסתובבו שם כשהם מכוסים בבגדים, מלמעלה עד למטה, כדי לא לחשוף, חלילה, איברים מוצנעים".
בפעם הראשונה שראיתי את בריז'יט בארדו מתפשטת זה הותיר בי רושם עז. ליא קניג
אריק סולטן
בשנות השישים-שבעים: "אלה היו שנים שבהן הייתי צריכה לארגן את החיים שלי, לצד בעלי (השחקן והבמאי צבי שטולפר ז"ל). היינו עולים חדשים ונשארנו כאלה במשך די הרבה זמן. כל יום נתקלנו בדברים חדשים שלא היינו רגילים אליהם, וזה לא היה פשוט. לקח זמן עד שהתחלתי להבין את הטעם של הקהל פה ובסופו של דבר התקבלתי לחברה הישראלית. לא הייתי חלק מהבוהמה של תל אביב כי היו לי מעצורים של שפה. אמנם חייתי בסביבת שחקנים, אבל לא הייתי ממש חלק מהקליקה, לא ביליתי בלילות בחברתם.
"לא ישבתי בכסית, בוא
נאמר ככה, ולא ממש הכרתי את אלתרמן, את שלונסקי ואת הדור הצעיר של איינשטיין, אמדורסקי וכל החבר'ה האלה. מה שכן, אהבתי מאוד את שלישיית גשר הירקון. אני זוכרת שהם עשו חזרות באיזו פינה בהבימה, ממש ליד החזרות שאנחנו עשינו. אני חושבת שגם לגיל שלי היה חלק בזה. הרי צבי ואני תמיד היינו אנשים פתוחים, ליברלים, ומי שמכיר אותי יודע שגם היום אני פתוחה מאוד לכל מה שחדש. אני זוכרת שצבי תמיד היה אומר שאם הוא היה קצת יותר צעיר הוא היה מגדל שיער, כמו החבר'ה האלה".
בשנות השמונים-תשעים: "בשנות השמונים נסענו הרבה לחו"ל, וכל מקום חדש הביא את ההשפעה שלו. זו היתה חגיגה לפגוש אנשים ומקומות חדשים - כל אדם וכל מקום עם המראה והמנטליות הספציפיים שלו. אהבתי מאוד את דרום אמריקה, ובייחוד את ארגנטינה ואת ונצואלה. בבואנוס איירס הוקסמתי מהקונצרטים, מהטנגו ומהבלט, ובאופן מסוים זה השפיע גם על האופי, על ההבנה ועל הקשר שלי עם אנשים אחרים. בכלל, התרבות הדרום אמריקאית הפכה אותי לאדם פתוח ונחמד יותר, ואין לי ספק שזה גם שיפר אצלי דברים כשחקנית. בארץ אהבתי מאוד את להקות הקצב שהיו אז. כוורת, שצצו עוד קודם לכן, היו מקסימים, היה בהם חן מיוחד. אהבתי גם את יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, בועז שרעבי ויוני רכטר, שכתב מנגינות נפלאות. מאוחר יותר, בסוף שנות השמונים התחילו להגיע כל מיני להקות רוק כאלה, שעשו סתם טראח טראח-טראח, ואותן כבר אהבתי פחות".
בימים אלה: "עידן רייכל מקסים, אני אוהבת את המוזיקה שלו, ואני חושבת שגם שלומי שבן הוא בחור מוכשר ביותר כפסנתרן וכפרפורמר. לכל העניין של 'כוכב נולד' ו'האח הגדול' אני מתחברת פחות, בעיקר כי זה נראה לי כמו אודישן אחד ארוך, ובאודישנים תמיד הייתי מוצלחת פחות. הרבה פעמים לא הצלחתי לעבור את הדבר הזה, והאמת היא שאני גם לא כל כך מאמינה בשיטה הזאת. מה שהכי חשוב זה שהאנשים שמשתתפים בריאליטי ישמרו על עצמם ולא ייתנו לשתן לעלות להם לראש, כי אני בהחלט שותפה לדעה שריאיליטי יכול להיות דבר מסוכן מאוד ולהרוס בן אדם אחרי שההצלחה שלו, במירכאות, נגמרת וכבר לא זוכרים אותו. בוא נגיד ש'האח הגדול' הוא לא הטיפוס שלי. לא מושך אותי להיכנס לחיים ולנשמה של מישהו אחר. מספיקים לי בתיאטרון הטיפוסים שאני נכנסת לתוך הקישקע שלהם, במסגרת התפקיד".
הסרט "אהבותיה של ליא" על חייה של ליא קניג יוקרן בבכורה ב-15 במאי במוזיאון תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם