על הפרק: הגר דורון מציגה סצנות סקס נועזות בספרה הראשון
"הכלה היהודיה" הוא סיפור פורץ גבולות, מטלטל ומצחיק הבוחן את המציאות הנורמטיבית ואת מה שמאחוריה, ומכיל סצנות סקס בוטות שאין להן אח ורע בספרות הישראלית. פרויקט ספרי ביכורים לרגל שבועות ושבוע הספר
1. אינטרודוקציה
קִראו לי הגר. מתוך דירה אשר ברחוב רמברנדט אני כותבת אליכם את הדברים. להלן: זה זמן־מה מתחוללים סביב דירה זו ובהקשר לה אירועים, יש שיאמרו חמורים, אדם מת במהלכם ובנוסף לזה התבצעו מיני פשעים תרבותיים בעלי רגש נלווה, צרות צרורות לטעמי.
רמברנדט 43 שבה הדברים אמורים אינה שונה משאר בניינים תל־אביביים באזור ההסתדרות הישנה: יש לך את הזקנים שלך, יש לך את הצעירים המחוכמים, והם כולם מאורגנים בסימביוזה אורבנית של אופניים במעלה המדרגות ומשלוחים פעוטים מהסופר הקרוב. אני גרה בקומת הקרקע המשופצת (מאוד יפה עשינו), שאותה ירשנו מסבא גרישה. שכר הדירה מסובסד. אל גרישה נחזור, אתם חייבים להכיר אותו, סטאלין היה משחק ילדים לעומתו. היום, כשהוא איננו, זה היה עשוי להיות משעשע. לשבת מולו היה פחות משעשע. היו לו עיניים אפורות כברזל (במציאות הן היו תכולות אך ענני החרדה שהוא ייצר אצלי הותירו רושם מטאלי מובהק). הוא היה יכול להחזיק אדם מולו שעות אם רצה בכך, והיה יכול לענות אותו כענות חתול את טרפו שזה עתה נלכד בין כפותיו. הכול מכוונות טובות, כמובן. בסוף הוא ירשום צ'ק, אבל לפני זה על החיה האומללה להתפתל. שעות, כאמור.
דירה זו של גרישה היתה המוזיאון שלו, ובה הוא שמר על ניירותיו שהיום אנו יודעים שהם חסרי ערך אלא אם כן אתה סנטימנטלי להתפקע, סממן של ציונות כלשהי הדבֵקה בכל פרט מינורי כהצדקה למקרה שיום אחד יחזרו הבריטים ויגידו משהו. לאחר הגירושים מסבתא רחל - מה שהיה חסר תקדים לזמנו והעיד על חומרתה של מערכת היחסים דאז כמו על רמת הנוירוזה של בני הזוג כל אחד כשלעצמו - היגר גרישה לארצות הברית.
שם הוא חי חיי מהנדס שאמנם בנה את טבריה, אך גם יודע איך מנהלים מרכז קניות או שניים סבירים בגודלם בניו-ג'רזי. ורמברנדט שלנו - בביקוריו בארץ הגיע אליה מדי בוקר כאל משרד שמתנהלים בו עניינים והיה יושב בה שעות, מעיין בקפידה בניירותיו שהיו נעולים בארונות ברזל ובארגזי עץ ונפתחו רק בנוכחותו - כל אלה מוקפים כדורי נפטלין שריחם הספיק כדי להוציא את התיאבון מנכדיו כפואי השד שהתייצבו במשמרות להוציא אותו לארוחת צהריים. הוא אהב אוכל מזרחי, זה נראה לו אקזוטי.
בשאר השנה עמדה רמברנדט ריקה, ממתינה לו, ומדי פעם אנחנו הנכדים קפצנו מדירותינו השכורות לראות אם לא התפוצץ איזה צינור ואם לא גנבו את הדירה ממקומה, ולערום בפינת החדר הגדול גופות של ג'וקים. הוא לא היה כולו רע, סבא גרישה, אבל הקושי שהיה בו הספיק כדי להכתים רושם של עדנה, ודווקא היתה בו כזו, אך מזן רוסי טהור, עדנה שאינה מוכרת לנו כמעודנת והיא תאבד בתרגום. ראיתי אותו נופח את נשמתו, הייתי איתו לצד מיטתו בבית־החולים כשעיניו נסתמו באור מוזר. לא ידעתי מה הרגשתי אז ועד היום לא אדע. נתנחם בכך שהוא לא היה לבדו כפי שהיה בשעות הארוכות של עיון בניירותיו ברמברנדט. אין בכוונתי לחוס עליו, הוא לא חס עלי.
איני בטוחה שאני מרוצה מנטייתי זו לשבת ולכתוב. שהרי איני רואה עצמי כלל כבדרנית שתפקידה לשעשע איש - אין זה עיסוק אצילי, וכל סופר הוא גנב וזונה. אין זו גם תחושת שליחות שמייצרת הנטייה המגוחכת הנ"ל. אני מתייחסת אליה יותר כאל קומפולס שאינו רצוי ועם זאת בלתי נמנע. בואו נניח שיצאתי מדעתי ואִמי הגראפית, לאחר שתמצא בשגגה את הדפים האסורים, תזעק מזועזעת אל חלל החדר: "קטרינה ניקולייבנה סטרוגנובה! שוֹמוּ שמיים, את לא מתביישת?!" ואז היא תתלונן עלי ברִתחה בפני אבי הגראף (והיא מדברת עלַי בגוף שלישי בנוכחותי): "כאילו בכוונה להכעיס, כאילו שמה לה למטרה להרוג את אִמהּ! כוחותיי אוזלים, כבוד הגראף, אינני יכולה לערוב לבתך יותר!" ואבי הגראף יחייך אלַי בנזיפה מבעד לעיתון כי אני מחמדו הדיאבולי, וכי גם הוא משתעשע כהוגן כשהיא כמעט מטפסת על הווילונות הכבדים מרוב בעתה מעיסוקיי ומן השירה שאני קוראת ולא במחשכים.
גם מי שהיה הסנדק שלי בזמנו לא היה מרוצה מהכתיבה שלי, בסופו של דבר. לא רק שהיה לא מרוצה, אלא גם הוקיע אותי בשאט נפש בפרהסיה. הוא אמר שאני סתם כּוּס, שאני זונה מהאיומות ביותר ושהוא המום - פשוט המום - מהתנהגותי הפרועה והלא־מוסרית.
אודה ואתוודה: אמנם אני חתיכת ציפור קשוחה, אבל ההדף מעוצמת הוקעתו הפיל אותי אחורה אל הקיר ולמטה אל הרצפה. קרסתי תחתַי, בלי צחוק. אפשר להוציא בחורה מדעתה הטובה עם כאלה טריקים, איזי פּיזי. אם המלכה המכהנת היתה זו מארץ הפלאות ראשו היה מותז, זה ברור לי.
בהתחלה הוא שאל אותי אם אני צריכה עזרה בכתיבה, הוא קצת הבין בזה ואולי ראה מה מולו. על כך עניתי, ייתכן שאף נבחתי: "אני לא צריכה שום דבר מאף אחד ואת זה שאני יודעת לכתוב אני יודעת מגיל צעיר, רק אין לי חדר משלי ואני לא רוצה לדבר על זה." טוב, זה לא היה מדויק. אני הייתי גורה מאוד יהירה כפי שבטח משתמע מנביחתי והוא דווקא די עשה לי חדר בסופו של עניין, מרגיז אך הוגן להודות. עד היום אני לפעמים מתגעגעת לשמוע אותו אומר, "לא אפריע יותר.
תכתבי." (הוא היה מפריע לי לפעמים ועוצר לי את השווּנג. אתם לא רוצים לדעת למה, תאמינו לי.) נורא אהבנו את זה: הוא היה נותן לי מטלות ותוך זמן קצר היו נכתבים טקסטים שהשתפרו בעקומה חדה ואפשר לומר שמול עיניו נוצרתי. הוא אהב את הסיפורים שלי ואני אהבתי לספר לו אותם. פייר - נטרפנו
תחת השגחתו כתיבתי התפתחה במהירות כמחלת נפש. הוא היה הקורא הטוב ביותר שלי, הוא היה קורא מחונן. יכולת ממש לשמוע אותו קורא, זה נדיר. רמברנדט נהפכה אז לאחוזת Sans Souci שהשאיל לנו פרידריך הגדול למשך החורף כשהוא לא שם, ואנחנו התרוצצנו במרחביה בכותנות לבנות שאותן הסרנו רק כדי להתנות אהבים וגם את זה לא תמיד הספקנו, אישונים מורחבים והכול, גיליונות נייר עפים לכל עבר ומשרתים אחוזי פלצוּת רצים לסדר אחרינו את הבלגן.
כשכל זה קרה לנו אני לא הרגשתי כמו זונה ולא זכור לי שמכרתי את עצמי אבל הסנדק היה החכם באדם בעיניי, אז אם הוא ככה חשב זה דבר שחִייב את תשומת ליבי התהומית. זו היתה חובתי לבדוק אם זה נכון או לא וזה גם עִניֵין אותי באובייקטיבי סתם שאני אדע לי, ואני מזמינה אתכם כאן לבדוק איתי כי זו האשמה רצינית ואין לקחת אותה בקלות ראש. חלילה לי. האם אני זונה או לא? בסוף נחליט ביחד כי אם אני עכשיו אגיד סתם "לא" זה לא נחשב וגם פתטי. עוד לא החלטתי בעצמי. אבל אני מתחייבת בפניכם שאכבד כל פסק דין שנגיע אליו ביחד כי אני תמיד שומרת את זה אמיתי.
בכל אופן - עם מותו הוא הותיר אותי תלמידה בלי מורה, אחות ללא אח, בת־חסות נטולת פטרון. משוקצת, סוררת, פוחזת ומבוהלת. זו בעיה להיות אישה כותבת. אל תתקוממו, פשוט קחו את מילתי בעניין: צריך השגחה כשכּוּס כותב. כפי שגבר־כותב צריך אישה שתטפל בצרכיו הארציים, כך אישה־כותבת צריכה עזר רוחני כנגדה שיהווה לה מסגרת או לפחות קונטרה כלשהי אל מול החומרים שנוזלים ממנה בנדיבות כמו מיץ של כּוּס, אחרת אין לדבר סוף. זו אמנות שמנמנה, כשאישה כותבת (כשהיא כותבת באמת ולא קשקושים מימי טרום המדינה ועץ תות אחד שהיה שם בחצר והכביסה שברוח עפה), והיא צריכה איזו ירך מוצקה להתחכך עליה או יד שתאחז בשׂערותיה מפעם לפעם, אחרת זה פשוט נהיה בית־זונות.
הבעיה היא שהם תמיד נופלים, גברים. מה גם שלמען האמת שיקוציו של הסנדק נאמרו מתוך שיטיון גסיסה, בשלב הזה הוא כבר היה חולה מאוד והבנים שלו ישבו עליו ושיכנעו אותו שאני כלבתו של השטן ושליחתו עלֵי אדמות ושהוא חייב, למענם, להוקיע אותי. הוא טיפח אותי ככל שהיה יכול ובעצם הוא גם באמת הפריע לי לכתוב כי הוא דרש המון תשומת לב, שאתם לא מבינים. איך שהוא קדח בסוף - הוא היה כמו ילד שלא יודע מה יעשה עם עצמו וסופו שיעשה מעשה מרושע. תשוקה עזה, באין לה יכולת לבוא לידי ביטוי, עלולה להיהפך לאלימות. מצד שני, בואו לא ניסחף עם סופרלטיבים.
תמיד היתה לו נטייה דרמטית מפותחת יתר על המידה, הערתי לו על כך לא פעם. אבל היו לנו שם רגעים, זה כן. הייתי רוצה לומר לכם שלבשתי משהו פרובוקטיבי ללוויה כדי להחריד את הבנים החסודים שלו, אבל דווקא התנהגתי יפה ולא ידעו אפילו שאני נוכחת. ככה הוא היה רוצה שאעשה, ואם היה אדם שהיה יכול לגרום לי בזמנו להתנהג יפה, או לפחות להשתדל, זה היה הוא.
הכאב שלי היה המחיר של הידיעה שאני, לטוב ולרע (ועד עכשיו זה בעיקר רע, אני די אומללה בערבים) אישה־כותבת. שילמתי אותו, ומשם זה מתחיל. הייתי אומרת לכם שבחורף ההוא נולדתי מחדש והלידה היתה טראומטית אבל אני לא מאמינה בטרנספורמציות והכול הוא מה שהוא. אני טוֹרית, בדרכי.
סארטר ומארגנת המציצות שלו ההיא כתבו שטויות מאיזה צד שלא קוראים ואני ככה נולדתי ואף אחד לא עשה אותי אלא שאני אישה מרגע היותי ואני יודעת מה אני אומרת, היטב בדקתי, או בשפתם של אנשי הג'נדרים - נתנו לי בילדותי גם אוטו וגם בּרבּי ותמיד בחרתי בברבי וגם היום אני אבחר בה במודעות מלאה ומתוך רצון חופשי כי זה מה שנעים לי הכי, לעשות את ברבי וקן מתנשקים. שעות. ומחליפים בגדים. לא מעניין אותי אוטואים.
ועכשיו נגולל את הסיפור שאין מדברים בו והוא האמת כפי שקרו הדברים ואין מכירין בה כיום אלא כנרטיב דמיוני. נשמע על תשוקה ואיתה התככים, נשמע קצת על תרבות ההשכלה הצרפתית וגם על אהבה נשמע, כי היא מלווה פה את כל הדברים. כל אלה הם אירועים אשר התרחשו בעיר תל־אביב והביאו אותנו לסיטואציה המוזרה מעט עבורי, שבה אני הכותבת ואתם הקוראים.
הספר יצא בהוצאת מודן ובעריכתה של מיכל חירותי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם