ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

עמוק במים: האלבום החדש של סיגור רוס לא עומד בציפיות

סיגור רוס אף פעם לא באמת מאכזבת, אבל אלבומם החדש Valtari לא עומד בסטנדרטים שהורגלנו להם מההרכב האיסלנדי שלא נשמע כמו שום דבר אחר שאתם מכירים

כבר 15 שנה שסיגור רוס היא הרבה יותר מלהקה איסלנדית הזויה, סיגור רוס היא יותר כמו קונספט מהפכני. הקונספט הזה מתבטא לא רק בסגנון הייחודי של המוזיקה כי אם גם במשהו אווירתי מדהים ובלתי מוסבר. זה בכלל לא משנה אם את הצליל המסוים הזה הם ניגנו בעזרת קשת על גיטרה או אם זה סימפול של חתולה מיוחמת, כפי שלא משנה מה יונסי בירגיסון, סולן ומנהיג הלהקה, מלהג לו ושר באיסלנדית מוזרה. כל כך לא משנה שהוא המציא אפילו שפה שתתאים לאווירה, וונלנסקה שמה, שמהותה פונטיקה אקוסטית נטו, פורמט של ג'יבריש שכל יעודו להתאים את הקול ככלי נוסף המלווה את צלילי הפוסט-רוק האמביינטיים שצפים מסביבו אל הלא נודע.

באלבומם החמישי מ-2008 הורגשה תפנית מרעישה כאשר מדי פעם סיגור רוס נשמעה כמו להקה לכל דבר, רק באיסלנדית מג'וברשת. שיר אחד אפילו הושר באנגלית. זה לא היה רע בכלל, אבל בין שיר פופ קופצני לסאגה עמוקה אופיינית זה בכל זאת הרגיש כמו סיגור רוס חצי אפוי.

כעת, לאחר ההפסקה הארוכה בקריירה שלהם, חוזרת סיגור רוס לשקוע במים העמוקים שאפיינו אותה מתחילת דרכה. Valtari נאמן לאותה מהות מוזיקלית פצועה של קשתות עצובות ואנקות תפילה, רצועות ארוכות ומהפנטות בממוצע של שבע דקות לקטע, צלילה אופורית אין סופית לאן שרק סיגור רוס יכולה לקחת.

 

לא רק שסיגור רוס לא דומה לשום דבר אחר בנמצא, הלהקה גם מצליחה בדרך פלא לייחד כל אלבום שלה מהאחרים. גם Valtari מובחן ועומד בזכות עצמו כיצירה יפהפייה ומרגשת, למרות שאינה עומדת ברף הגבוה של אלבומיה הראשונים של הלהקה.

הרצועה הראשונה חצויה ומבולגנת אך לא מעידה על האלבום כלל, כשהבאה אחריה סוחפת מהשניות הראשונות לים של קשתות רועדות וקלידים דרמטיים. Varuo, הרצועה השלישית, היא מפל של יופי מעודן, עונג מלכותי שמאפיין יותר מכל את הדרמטיות המאופקת והרגישה של הלהקה, עם פזמון מוחץ לבבות וסיום מתמשך ומתגבר שלא הייתם רוצים שיגמר. כל היופי הזה מאפיין גם את הבעיה באלבום, רצועה אחת שבולטת מאוד כטובה והמעניינת ביותר בו אינה דבר טוב ובהכרח מעידה על יצירה לא מושלמת.

שיר הנושא של האלבום, שנקרא "גליל" בתרגום חופשי, הוא גלולת שינה אינסטרומנטלית ומחזורית של קשת בוכיה, רחשים מסתוריים וקלידי צעצוע, מעין שיר ערש שהלחין צ'אקי הבובה הרוצחת. "ארבעה פסנתרים", הרצועה הסוגרת את האלבום, נשמעת כמו סונטה לכינור ופסנתר שמנוגנת לאחור בקצב איטי. בין הפתיחה המבולגנת לסיום המרדים יש גם המון יופי באטמוספירה פלאית ואם היה זה אלבום הבכורה של הלהקה יכול להיות שהיה הרבה יותר מרגש להאזין לו.

Valtari מגוון, נושא בחובו לא מעט קסם וגם לא יוצא מהקווים כמו קודמו, אך עדיין מתקשה לשמור על איזון בגלל רצועות שבולטות מאוד לטובה לעומת אחרות. מי שאוהב את הלהקה יהנה מהאלבום החדש שלה גם אם לא מדובר בהברקה אמיתית בפרספקטיבה של היום. מי שלא הספיק להכיר, מומלץ מאוד שיעשה כן אך רצוי שינסה לשקוע תחילה באלבום מוקדם יותר של הלהקה השמיימית. סיגור רוס אף פעם לא באמת מאכזבת ובכל זאת מדובר באלבום שני ברצף שלא עומד בסטנדרטים של פעם. Valtari לא מדהים, אבל עדיין מקסים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...