מבעבעים: סודה פאבריק הם הדבר הבא באינדי הישראלי
חברי ההרכב סודה פאבריק מאמינים שהם יכולים לכבוש את העולם לבדם, ללא עזרת אנשי מקצוע, למרות שהם עדיין תקועים בצבא. טוב, אולי לא את העולם, אבל לפחות את תל אביב, ובינתיים הולך להם לא רע. "לפעמים שחצנות שבאה עם ביסוס מאחוריה היא דבר טוב"
העובדה שהם כל כך צעירים ועוד לא לחלוטין מעורים בסדרי העולם שבחרו להכנס אליו, טומנת בסיפור של סודה פאבריק פוטנציאל גדילה והתבגרות אל מול הקהל שלהם, שיום יבוא ויוכל להצהיר "אני ראיתי אותם עוד כשהם היו כאלה קטנים". "אנחנו נורא יודעים למה אנחנו מכוונים", מסביר איצקוביץ', מתופף הלהקה. "אנחנו חבר'ה שאוהבים לעשות דברים בכוחות עצמנו. אם זה להרים הופעות משלנו, אם זה ליחצן את עצמנו בכל עולמות המדיה, את העמוד שלנו בפייסבוק אנחנו מנהלים בעצמנו. אפילו ברמת ההפקה אנחנו הכל עושים בעצמנו, זה חשוב לנו. אני מאמין שחבורה שנכנסת לעולם המוזיקה צריכה לעשות את הדברים בעצמה, כדי קצת יותר להתנסות ולא ישר להתלכלך בחמישה אנשים שמקיפים אותך ואומרים לך איפה להתקלח, למי להתראיין ועל הדרך קצת גונבים את האישיות שלך. אנחנו חבר'ה צעירים ורעננים עם ראש על הכתפיים. אני חושב שאפשר לעשות את זה גם לבד".
זו התכחשות לשיטה או רצון לבעוט בה בעצם?
"אני לא חושב שאנחנו באים לבעוט במוסכמות ולהגיד שאנחנו הלהקה היחידה שלא רוצה יח"צ. לא פנו אלינו באופן אישי וגם אנחנו לא פנינו לאף אחד. זה היה תהליך די טבעי. התחלנו מלייחצן את עצמנו, כשהגיעו הצעות להופעות או בקשות לחמם אמנים אחרים. תמיד שמרנו על איזה עולם של עצמאות. אני מסכים שאם יש לך גב מאחוריך, בין אם זה לייבל או משרד יח"צ, אתה צריך פחות לדאוג, כי אתה פשוט מגיע למקומות, נותן את שלך וזה מספיק. אבל יש גם מימד שמוסיף לסיפוק שלך, כשאתה באמת יכול לעשות את הדברים בעצמך לחלוטין. אנחנו ארבעה חברים בלהקה ואנחנו מניעים את המפעל הזה של הסודה פאבריק. לכל אחד יש את החלק שלו וזה מה שאנחנו עושים. לא בטוח שזו בעיטה במוסכמות, כמו שפשוט זו שיטה שכרגע עובדת לנו ואנחנו מאמינים בה".
מה שהופך אתכם גם בסצנה התל אביבית לסוג של אנומליה.
"אין לנו לייבל מאחורינו, אין לנו סינגל אחד ברדיו או באוויר העולם בכלל. ברור שעדיין לא הגענו מספיק לקהל הרחב ואנשים עדיין לא מודעים לשם. האנשים שמכירים אותנו הם אלו שבאמת באים להופעות ומתעניינים במוזיקה, אנשים שמחפשים את זה. אני חושב שבארץ יש איזו מגמה כזו של לחכות שהכל יגיע אליך. לפתוח רדיו בדרך חזרה מהעבודה או לראות מה אתה מקבל מגיא פינס בשעה שבע בערב. לקחת מה שמביאים לך למרקע. מי שלא צורך מוזיקה ותרבות פחות שמע עלינו. אבל גם מי שמעבר לתל אביב, וזה קרה לנו, שמע קצת את השם שלנו. יש לנו דרך ארוכה ואנחנו לא מתיימרים להגיד שעכשיו אנחנו הולכים לכבוש את העולם. אבל אני מאמין שאם נדבר כמה חודשים אחרי צאת האי.פי, המצב יהיה טיפה שונה".
בעמוד הפייסבוק שלכם כתבתם: 'חשוב ממש שתווצר סביבנו הבנה שאין עלינו'. מה זה אומר?
"וואי וואי וואי אני מנסה להזכר בדברים האלה. אני לא זוכר את ההקשר של זה. נראה לי שזה מלפני איזה עשרה חודשים. אני חושב שבעולם הזה של הרוקנ'רול, וספציפית בביצה הישראלית, צריך המון מרפקים. אז לפעמים שחצנות שבאה עם ביסוס מאחוריה היא דבר טוב. אם אתה מאמין שאתה טוב אז זה בסדר פה ושם להוציא משפט שחצני. זה נאמר חצי בצחוק, אבל גם כדי לדפוק איזו בומבה על השולחן ולהגיד 'אנחנו פה, אנחנו טובים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. בואו לראות אותנו ותבינו לבד'. זה הרציונל מאחורי המשפט. בואו תראו אם המשפט הזה אכן מוצדק. צניעות זה דבר חשוב, אני חושב ששחצנים בסופו של דבר יכולים ליפול, אבל מי שהוא שחצן וטוב? לאורך ההיסטוריה הצליחו ככה עשרות להקות. אם אתה טוב תגיד את זה, כל עוד זה לא בא על חשבון אחרים. מבחינתי זו אחלה צורה להגדיר את עצמך".
אם לא ניסיתם אותם אז באמת חבל, כי יש סיכוי שבקרוב מאוד לא תוכלו להתחמק מהם. עם אי.פי בן שישה שירים שמתוכנן לצאת בחודשיים הקרובים ושאיפות גדולות לצאת לחו"ל, החודשים הקרובים מאפשרים חלון הזדמנויות צר לשמוע איך להקת רוקנ'רול צעירה ובועטת צריכה להשמע: תערובת של לחנים קליטים ומלודיות מתקתקות, מוגשת בלאפה חריפה בדמות עיבודי גאראז' נויזים מטונפים. תוסיפו לאלה רוח נעורים שקשה לזייף (ובגילאים מאוחרים יותר קשה לשחזר) ותקבלו את הרכב הכי כיפי שהולך כאן כרגע. גם אם "כרגע" ימשך עוד חמישה חודשים, עד שאחרון חברי הלהקה יפשוט את מדי צה"ל וילבש את "מדי הרוקנ'רול", כהגדרתם.
רוב האנשים בגילכם יוצאים לראות עולם. יש סיכוי שפשוט תשימו את הלהקה בהמתנה לכמה זמן?
"התשובה היא לחלוטין לא. זאת אומרת כרגע, ואלה דיבורים שהולכים ומתחזקים בימים האחרונים, המחשבה הכוללת של כל חברי הלהקה היא לקחת את הרגליים אחרי הצבא ולטוס ביחד כלהקה. זה נכון שזה גם תהליך טבעי וסוג של נורמה לטוס להודו, תאילנד או נפאל, לחזור אחרי שנה ולהתחיל ללמוד. אבל הטיול שלנו אחרי הצבא זה הטיול ביחד עם הלהקה. כך אני רואה את זה ואני בטוח שגם חברי הלהקה האחרים. אני לא מחפש את הודו, אני מחפש את ברלין ולונדון. לשם פנינו מועדות".
יש ניגוד עולמות ענק בין תרבות הרוקנ'רול והחיים שלכם בתל אביב לבין השגרה הצה"לית. איך זה הולך יחד?
"אתה צודק במה שאתה אומר, זו נקודה מאוד נכונה. תרבות הסחיזם, נקרא לזה ככה, שלטת בצבא באופן נורא ברור. אני חושב שבכל שירי האחדות, בין אם זה שירי ארץ ישראל של פעם או שירים מזרחיים במקלחת בטירונות, יש ניסיון להיות הכי מילטנטיים וזה כל כך רחוק מאיתנו. אנחנו ארבעה חברים שלא מייצגים את זה. אנחנו לחלוטין אנטיתזה לחיילים. אני בטוח שיש חיילים שגם מתקלטים, עושים רוקנ'רול כמונו ויוצאים למקומות הנכונים. אבל רוב החיילים שאיתי בבסיס, ועכשיו אני מדבר איתך תוך כדי שאני הולך כאן ברחבת הבסיס, לא מדברים על ג'וי דיוויז'ן או על מתי הסטרוקס יתפרקו. אני בספק אם הם בכלל מכירים את השמות הללו. הם ידברו על הסינגל החדש של לירן דנינו ומישהי פה תענה לטלפון ותגיד 'נשמה, אתה בא להופעה של משה פרץ?'. לא כי אני חס וחלילה גזען, אני לא, אלא שזו המציאות שיש בצבא".
אתם מנהלים חיים כפולים בעצם.
"אתה מעלה לי נקודה שבאמת לא חשבתי עליה לעומק, כי זה תמיד סביבי. אני שומע את האנשים סביבי מדברים על מוזיקה. אני מזמין אותם להופעות, אני מספר להם על הברים והם בכלל לא יודעים איך לאכול את זה. כשאני אומר להם שאני מתקלט בסודה בר, בקורדרוי או במילק אז הם מסתכלים עלי ואומרים לי 'לא, אנחנו יוצאים לגלינה, יוצאים למרקיד'. אני אפילו לא מודע למועדונים האלה כי אני לא יוצא לשם. אבל יש כאן בהחלט ניגוד מאוד גדול בין מה שאני מייצג בחיים האזרחיים שלי, לבין מה שאני רוצה למכור לחיילים כאן. יש ניגוד מאוד משמעותי בין מה שאני עושה באזרחות לבין הדעה הרווחת כאן מבחינה תרבותית. בלי הכללה מלאה, כי אני בטוח שיש כאלה ששומעים דברים מאוד טובים. אבל רוב האנשים כאן יצאו למסיבה ביום שישי בצהרים, עם חולצה גזורה של סוף מסלול. תרבות ההיפסטרים שהייתה כל כך חזקה לפני שנתיים לא הגיעה לכאן בכלל. זה לא עובר את כותלי הצבא".
אז אני מצטער שהפכתי את החודשים האחרונים שלך שם לקשים יותר, עכשיו שאתה יודע.
"אני יכול להגיד שהחודשים האחרונים הם גם כך מורטי עצבים, כי המחשבה על כל מה שקורה בחוץ היא נוראית. זה כמו הר געש שמת להתפרץ, לעוף החוצה. זה מה שכל החברים בלהקה מרגישים, כי אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לעשות מחוץ לצבא ואנחנו יודעים שזה כן מגביל אותנו מהרבה בחינות. יכול להיות שמה שעשית באמת יפגע בי. אז כן, אני קצת כועס עליך עכשיו".
עוד במוזיקה:
>> טורטויז מבטיחים שלא יבריזו מההופעה בארץ
>> האלבום החדש של סיגור רוס לא עומד בסטנדטים הרגילים
>> המוג'וז מתבאסים על אסף אבידן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם