עשה להם בית ספר: האיש שהמציא את החוג לקולנוע
ספק אם פסטיבל סרטי הסטודנטים שנפתח היום היה קיים ללא אמיל "מילק" קנבל, המורה המיתולוגי שהקים את החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, לימד ואמלל את כל הבמאים שעברו אצלו
מילק מספר שנושאי הסרטים שמוקרנים בפניו מאז ראשית שנות השבעים - אז היה שותף בהקמת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב - ועד היום זהים פחות או יותר, ורק הדור מתחלף. "לעולם יהיו סרטים על הצבא", הוא אומר, "אין מנוס מזה. הסטודנטים הרגישים יותר פוליטית עוסקים גם ביחסי יהודים-ערבים. אין מחזור שלא מביים סרטים על חוויותיו בצבא, ומה שמשתנה זו המציאות הרלוונטית באותה תקופה, אם זה מלחמת לבנון או האינתיפאדה הראשונה או המחסומים".
אז דור העתיד של הקולנוע הישראלי אינו אסקפיסטי.
"אסקפיזם? להפך, אכפתיות. יש להם, לבינוניים ומעלה בהם, רצון כן לשפר את העולם. זו האמביציה האמנותית שלהם וכך ראוי שיהיה. גם אם לא באופן מפורש, הרצון לעולם אנושי יותר תמיד קיים שם. לשפוך זרקור על המציאות זו לא מוטיבציה מספקת, בשביל זה יש טלוויזיה וחדשות".
ז'אנר נוסף שמילק פוגש רבות בחדרים החשוכים של אוניברסיטת תל אביב הוא עיסוק בבעיות אישיות כמו אהבה נכזבת, חוויות ילדות וטראומות עבר. שם הוא נחשף, בין השאר, לנקודות המבט של הסטודנטים הצעירים - אלה שהוא מלמד כיום הם ילידי אמצע-סוף שנות השמונים - על דור הסבים והסבתות שלהם, בני גילו. הסרטים הללו כבר פחות מלהיבים אותו. "אני רואה לפעמים סרטים בינוניים ומטה על סבא וסבתא וזיכרונות ילדות לא מעוכלים כאלה", הוא מסביר. "יש שם בעיקר שחזור אינפנטילי".
למה זה?
"זו אחת התוצאות של הקלות הבלתי נסבלת של הטכניקה הדיגיטלית: הסבתות של התלמידים הן לרוב הרבה יותר מעניינות מהסרטים התיעודיים שהנכדים שלהן עושים על אודותיהן".
קנבל , נושק לגיל 80, הוא יליד פולין, נשוי פלוס שני ילדים, שעלה לארץ בשנות החמישים ומתגורר ברמת אביב. הוא לא למד קולנוע מעולם, אלא נכנס לתעשיית הסרטים הישראלית הזעירה בגיל 16 כעוזר צלם זוטר. הוא שימש כצלם ראשי בכ-15 סרטים עלילתיים ודוקומנטריים וביים בעצמו חמישה סרטי תעודה. הוא משמש מרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת ניו יורק זה שלושה עשורים. בתחילת שנות השבעים היה בין אלה שעמדו בראש הקרן לעידוד קולנוע איכותי בשנותיה הראשונות, זו שלימים הפכה לקרן הקולנוע הישראלי.
האוטודידקטיות שלו לוותה תמיד בדיבור אירופי מדויק וחסכן במילים, הרגל שלסטודנטים הדברנים, שנוהגים לעטוף את העשייה שלהם בניתוחים עמוסי מלל, קשה איתו. הקירות של בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, כמו גם של בתי ספר נוספים שבהם הוא מלמד, דוגמת בית ברל ומנשר,
"אין תשובה ברורה לשאלה אם מורה לקולנוע צריך להיות חמור או מלטף", הוא מסביר, "זה תלוי בסטודנט, כי יש מי שביקורת בונה אותו ויש מי שזקוק לרוך. לפעמים אני מפספס בלזהות מה הסטודנט צריך. אני מודע לזה שאנשים נעלבו ממני במרוצת השנים. היו פעמים שאכלתי את עצמי בבית על היחס שנתתי לסטודנט זה או אחר".
דיברת על הקלות הבלתי נסבלת של הטכניקה הדיגיטלית שאתה מזהה בדור הסטודנטים הנוכחי. אתה מוצא את עצמך צופה בסרטים שצולמו במצלמות אייפון ומתבקש לחוות דעתך הקולנועית עליהם?
"התפקיד שלי כמורה של הדור הזה, ופה השוני הגדול מהדורות הקודמים, הוא לעצור, לסנן, בעוד שלפני 20 שנה תפקידי היה בדיוק הפוך - לדחוף ולדרבן את הסטודנטים ליצור. זו תוצאה ישירה של ההתפתחויות הטכנולוגיות, של דור שגדל עם מסך טלוויזיה מול הפנים וצריך לעזור לו בדיוק ובמיקוד, כי הפעולה של הסרטת החיים באה לו טבעי. דור הסטודנטים הראשון באוניברסיטה, למשל, אנשים בני 60 כיום, תפסו את הקולנוע כולו בצורה הרבה יותר כבדה צורנית, כנגזרת מהכבדות הטכנית".
הסרט הקצר, זה שאתה מלמד ובוחן מדי סמסטר, הוא בעיניך ז'אנר או מתודה לימודית?
"זו גם מתודה וגם יצירה בפני עצמה. לעשות סרט קצר טוב זו משימה קשה יותר מלעשות סרט ארוך טוב, והסיבה היחידה שמלמדים איך לביים קצרים לפני ארוכים היא כלכלית והפקתית. סרט סטודנטים זה אתגר קשה יותר אפילו מסרט קצר שאינו במסגרת סטודנטיאלית, כי כל הנטל נופל על הבמאי ואין לו מערך הפקתי תומך. זה פרי עמלו של תלמיד אחד הנתון לחסדי חבריו, ובמקרה של הצלחת הסרט אומרים 'עשינו זאת' ובמקרה של כישלון מזכירים לו'אמרנו לך'. אם ביימת סרט קצר טוב אז כנראה שעשית מאמץ עילאי באמת".
וכשאתה נכנס לכיתה בתחילת סמסטר א' אתה מצליח לזהות למי יש פוטנציאל?
"לוקח לי בערך סמסטר להבין מי מוכשר, כי צריך לראות כמה סרטים של בנאדם כדי לעמוד על טיבו. אל תבלבל בין כישרון להצלחה, כי יש חסרי כישרון שמצליחים בגדול. היה לי בניו יורק סטודנט שחשבתי שאין לו כישרון אלא רק מרפקים, והיום הוא עובד בהוליווד ועשה עד כה בסביבות 3 מיליארד דולר רווחים למפיקיו. אמנם הוא מצליח אבל לא מוכשר, ולא אגיד מה שמו (בכלל, מילק מסרב להתייחס באופן פרטני לתלמידיו לשעבר). יש תופעה של קרייריזם בלימודי הקולנוע בארץ, אנשים שבאו ללמוד בגלל הזוהר שהם רואים בעולם הקולנוע וכי הם חושבים שזו דרך קלה להתפרסם. בעוד שהתלמידים הטובים רואים בפרסום מכשיר לקידום עבודתם, עבור התלמידים הגרועים האפשרות להשיג פרסום עצמי היא הפיתוי העיקרי בלימודים".
מוטיבציה כזו היא בטח מה שמוליד מנייריזם אינטרסנטי, סטודנטים שעושים סרטים שמתיימרים להיראות כמו סרטי איכות כדי לזכות בשבחים.
"כמובן, יש גם מקרים כאלה, אבל אתה יכול לזהות את זה תוך כמה שניות של צפייה בסרט. בוא נאמר שמי שיוצא מהכיתה בזמן שאני מקרין את '8 וחצי' של פליני, ולא משנה מאיזו סיבה, זה אומר עליו הכל".
אחת האמירות שיותר מזוהות עם משנתו של קנבל היא זו: בבסיס כל סרט יש טענה, והסרט הוא אוסף דוגמאות ויזואליות לטענה הזו. היכולת לזהות את הטענה בסרט - שאינה בהכרח קשורה לעלילה (למשל "מוטב האדם מהמכונה") - היא מלאכה שדורשת אימון. קנבל מגיב בחיוך מובך כשהוא שומע שאיתור הטענה בבסיס הסרט נחשב, בעיני סטודנטים שלמדו אצלו, ספורט לאומי שרשום על שמו. "אני מאמין שגם לפני 20 שנה אמרתי דברים דומים לתלמידיי", הוא מסביר, "אם כי סביר שבניסוח מעורפל יותר".
יש משהו דידקטי מאוד בגישה הזו. הקולנוע, בעיניך, הוא מלאכה מתמטית כמעט.
"חלילה, אסור לקולנוע להיות דידקטי. סרט הוא חוויה, אתה צריך להיות בטראנס כשאתה באולם הקולנוע, והסרט חייב להכניס את הטענה שלו בצורה עדינה עד נעלמת. התפרים חייבים שלא להיראות, והכי טוב שלא יהיו בכלל. זה אתגר לא פשוט לביים סרט שבמרכזו טענה ברורה ומגובשת, וברור שזה גם עניין של גיל. היכולת לייצר טענה קוהרנטית ויציבה על העולם בגיל 20 וקצת היא מוגבלת מאוד, ולכן האתגר של עשיית סרטי סטודנטים מוצלחים הוא אפילו גדול יותר".
הפסקנות שלך נתפסת לא פעם בעיני סטודנטים כמסרסת, כסתירה של האמונה שלפיה אמנות היא עניין של טעם.
"משגע אותי כשסטודנטים אומרים 'אהבתי את הסרט'. על סרט אפשר לדבר רק במונחים של סרט טוב או סרט רע, בלי 'אהבתי' ו'לא אהבתי'. תראה, המשפט 'על טעם וריח אין מה להתווכח' הוא משפט קצת צבוע, כי אני בטוח שכל אחד חושב שהטעם שלו הוא המוצלח ומי שלא חולק איתו את אותו הטעם הוא אדיוט. עם זאת, יש מקרים שאפשר לומר בהם שהסרט עשוי טוב אך אינו לטעמי, למשל סרטיה של לני ריפנשטהאל שעשויים הרי נהדר. הקריטריון הכי חשוב הוא הרלוונטיות של הסרט כמה דורות קדימה. זה לא מקרי שאותם 30 סרטים חוזרים על עצמם ברשימת הסרטים הכי טובים בקולנוע אצל רוב המבקרים".
וכשאתה בוחן סרט סטודנטים אתה מסתכל בעיקר על התוכן או דווקא על הצורה, על השליטה בשפה הקולנועית?
"אני קודם בוחן את הצורה, אם לדבר בפשטנות. מה שמדליק אותי זה איך סרטים נראים. אם לסרט יש אימפקט ויזואלי שמקפיא לך את הדם - אז זה זה. באמנות אין באמת הבדל בין האמצעי לתוכן, שניהם דבר אחד, וככל שהם פחות ניתנים להפרדה כך היצירה טובה יותר. צריך לזכור שאמנויות פונות לחושים, לא לשכל. מוזיקה לאן פונה? לאוזניים. וסרט? לעיניים. העין היא זו שצריכים להקסים אותה".
קנבל בוחר לצטט חבר אחר מדור המייסדים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, פרופ' ג'אד נאמן, כשנשאל אם הקולנוע הישראלי מניב כיום את סוג הסרטים שחלמו שיניב. "ג'אד אמר בזמנו שאנחנו היינו אלה ששכבו על הגדר כדי שהגייסות יוכלו לעבור מעליהם ולכבוש את היעד", הוא מספר.
אז אתה מאלה שחושבים שהקולנוע הישראלי נמצא בפריחה עצומה.
"הוא נמצא בסוג של פריחה, כן, אבל לא עצומה. הפריחה כיום היא יותר כמותית מאיכותית, אבל גם זה משהו. הנושאים שהקולנוע הישראלי מתעסק בהם הם עדיין אותם נושאים שהסטודנטים מתעסקים בהם כבר 40 שנה, בזה אין הרבה הבדל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם