גל רודף גל: הגל החדש הצרפתי מרים ראש בקאן
כאילו לא חלפה חצי מאה, במאי הגל הצרפתי החדש וכוכביו הם עדיין הכוח הדומיננטי בפסטיבל קאן שהסתיים השבוע
פרנז'ו, דמות מפתח להבנת התפתחות ההיסטוריה של הקולנוע בצרפת, היה אחד מצמד מייסדי הסינמטק הפריזאי (ב-1936), האתר ששימש כחממת הלימוד העליונה לכל יוצרי הגל החדש המהולל, ששטף את העולם בשלהי שנות החמישים. פרנז'ו עצמו הצטרף בגיל מאוחר יחסית לחבורה הצעירה ההיא בראשות גודאר, טריפו, ריווט ושברול, ויצר כמה סרטים עלילתיים בעלי עניין. ב"תרז דסקרו", סרטו הרביעי והאפל כל כך, הוא הציב בתפקידים הראשיים את השחקניות עמנואלה ריבה ואדית סקוב, שסייעו בהנפתה של היצירה אל שיאי איכות שקלוד מילר - שבצעירותו שימש כעוזר במאי לטריפו ולגודאר - אפילו לא יכול היה לחלום עליהם. ואותן שתיים הן שמוליכות אותנו כעת לפסטיבל ה-65 על מלוא מעלותיו וחסרונותיו.
ריבה, גיבורת "אהבה" של מיכאל האנקה, הסרט הזוכה בפסטיבל, כבר בת 85 ומאחוריה קריירה עשירה, ששיאה היה כמובן תפקידה הראשי, המכונן, בנושא הדגל של הגל החדש - "הירושימה אהובתי" של אלן רנה. עם השנים היא הופיעה, בין השאר, בסרטים של פונטקורבו, בלוקיו וקישלובסקי, ואפילו יש לה ברזומה סרט ישראלי ("למען סשה" מ-1991, לצדן של הקיבוצניקיות הרעננות יעל אבקסיס, איילת זורר ומיכל ינאי). אך כל אלה היו תפקידים חיוורים, ואף למטה מזה, לעומת הפוטנציאל האמיתי שלה, שהמתין להתפרצותו המחודשת.
חמישה עשורים, מאז בכורת "תרז דסקרו" של פרנז'ו, המתינה ריבה לתפקיד של ממש, ולבסוף הוא הגיע ב"אהבה" הקשה והמרגש של האנקה, הסרט שבזכותו לא ייכנס הפסטיבל הנוכחי אל רשימת המאכזבים. יכולותיה כשחקנית חיה ונושמת באות לידי מימוש עילאי בסרט זה דווקא כשהיא נדרשת לגלם אישה דועכת וגוססת. לצדה, בתפקיד הראשי הגברי, שיבץ האנקה את ז'אן-לואי טרינטיניאן, שהיה מסמליו האהובים של אותו הגל החדש, ובמשך שנים נשא בגאון את העובדה שהוא שימש כפרטנר של בריז'יט בארדו בחלוץ סרטי הגל הזה - "ואלוהים ברא את האישה", שגילה לעולם כולו לא רק את חתולת המין הבלונדינית, אלא בעיקר את מושג הסקס הפתייני.
קשה ומרגש. ''אהבה'' של מיכאל האנקה
מתוך הסרט
העובדה שהאייקונים של נעורי אירופה מצויים עתה בעומק ישישותם - ריבה בת 85, טרינטיניאן בן -82 הוסיפה לפסטיבל הנוכחי מעין סאבטקסט של פרידה ממושגי הקולנוע "האיכותי", כפי שבאו לידי ביטוי בעקבות מהפכת הגל החדש. מי שהבהיר זאת טוב מכולם הוא "הולי מוטורס", סרטו של לאוס קארקס, שבו שובצה אדית סקוב, הפרטנרית של ריבה מ"תרז דסקרו" המקורי, לתפקיד הנשי המוביל.
פרידה מהמושג איכות. הולי מוטורוס מתוך הסרט
סקוב, כבר בת 75, משמשת בסרטו המבולבל והאקסצנטרי של קארקס כנהגת לימוזינה ארוכה ולבנה, מעין סירת מפרשים על הכביש, המובילה את גיבור הסרט אל הלילה המיתי, אל השאול. בסצנת השיא בסרט מבצעת סקוב מהלך פוסט מודרניסטי קיצוני ומצמידה לפניה מסכה לבנה ודי מפחידה. זוהי בדיוק אותה המסכה
ששימשה אותה כשגילמה את התפקיד הראשי ב"עיניים ללא פרצוף" (1960), שפרנז'ו יצר בשיאו של הגל החדש. אגב, מסרט אימה זה פדרו אלמודובר חלב אשתקד את עלילת "העור בו אני חי".
הגל החדש, כמו דיבוק טפילי שאי אפשר לגרשו מתוך גוף הפסטיבל, צווח במלוא כוחו גם מתוך גרונה של עלילת "ועדיין לא ראיתם כלום" - סרטו האלגנטי של אלן רנה. כן, אותו רנה שב-1961 גילה לעולם את עמנואל ריבה, שב לקאן גם בגיל 90 כדי לסייע בשימור רוח הרפאים של הגל החדש, שדומה כי היא עדיין עוברת בדממה בין עשרות אולמות ההקרנה של הפסטיבל, תוך לחישות איום חרישיות, שעם הסתלקותה הסופית עלולה להסתלק גם אותה איכות חמקמקה שאפיינה את הקולנוע הצרפתי בדורות האחרונים.
סרטיהם של האנקה ורנה, שניהם מתוצרת צרפת, היו שניים מארבעת הסרטים הראויים בפסטיבל האחרון. מה שאי אפשר לומר על ששת הנציגים האמריקאיים. נכון הוא ש"ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון הוא סרט נחמד ומלא בטריקים עלילתיים חביבים, אבל אפילו במאי זה עשה דברים טובים יותר בתחילת דרכו. שלא לדבר על דיוויד קרוננברג הקנדי, שהשלב הנוכחי בקריירה ההוליוודית שלו כמו מעליב את עברו המהולל. "קוסמופוליס" שלו, בכיכוב רוברט פטינסון, הוא יותר בגדר מופע תיאטרון מצולם, ודי עילג יש להוסיף, שעושה שימושים מסורבלים בטרנד האמריקאי הנוכחי הנוטה לראות בטייקונים מוול סטריט כמגשימי חזון השטן. מה שמעייף בעבודתו האחרונה של קרוננברג (כמו גם בסרטו הקודם "שיטה מסוכנת", שעדיין מוצג בארץ) אינו הביצוע הפילמאי אלא העמדה הליברלית, המייגעת והמשומשת כבר, שבאמצעותה מנסים אנשי הוליווד, יחצני הקפיטליזם לדורותיו, להתנער לזמן מה מהדימוי שלהם כשופרי השיטה ומהלליה.
שימוש נבון בתנאי מזג האוויר. ''בתוך הערפל'' של סרגי לוזניצה
מתוך הסרט
כזה הוא גם "ללא חוק", הסאגה התקופתית שהתקין ג'ון הילקוט סביב אירועים שהתחוללו בשנת 1931, בעת המאבק של האף.בי.איי ליישום החוק האוסר על הפצת אלכוהול, שהביא להתפתחות המואצת של ארגוני הפשע המאורגן בארה"ב, ארגונים המשמשים מאז כמופת וכדגם חיקוי למי שרוצה לקלס ולהלל את הקפיטליזם התוקפני. די להיזכר בסאגת "הסנדק" שלפני 40 שנה התמקדה בעלילה ובנושא זהים. מסרטו של הילקוט, המופק ארבעה עשורים לאחר מכן, מותר לדרוש ראייה מפוכחת יותר של העבר והשלכה חברתית מדויקת יותר ממנו על ההווה.
מופע תיאטרון מצולם ודי עילג. קוסמופוליס של קרוננברג מתוך הסרט
שלוש עבודות נוספות מהוליווד - "הורג אותם ברכות", "פייפר בוי" ו"MUD" - התאפיינו בשני דברים משותפים. האחד, סתמיותם וטחינתם החוזרת לחומרים ישנים. המכנה המשותף השני שלהם נעוץ בעובדה שכולם הוסרטו בדרום העמוק - פלורידה ולואיזיאנה - שגדוש בביצות תנינים סימבוליות.
לזכותם של חברי צוות השיפוט יש לציין כי בעת הענקת פרסי הפסטיבל הם פסחו, ובצדק גמור, על הנציגות האמריקאית. מנגד היו אלה אותם השופטים שהתעלמו מהסרט "בתוך הערפל" של סרגי לוזניצה, שהוא הסרט המצטיין השלישי בפסטיבל. לוזניצה מוכר בעיקר בשל סרטיו התיעודיים המרשימים והמאופקים, שמתבוננים על אנשים המצויים בתנאים של מצוקה - מול איתני הטבע או מול הדיקטטורות לסוגיהן. בסרטו הנוכחי, השני מאז חצה את הקווים והחל לביים דרמות, שב לוזניצה לאווירת מלחמת העולם השנייה, ומביא אל הבד סיפור מוסר על אודות יחסיותה של הבגידה בחברים ובמולדת.
זוהי טרגדיה הכתובה היטב, משוחקת כהלכה, ובעיקר עושה שימוש נבון באתר הצילומים ובתנאי מזג האוויר. מרבית העלילה מתרחשת ביער מושלג, מקום שבו סרטי לוזניצה מרגישים ממש בבית. חבר השיפוט החמיץ הזדמנות להעניק ל"בתוך הערפל" את פרס הבימוי, אולי את פרס המשחק, אבל במקרה הזה נזעקו לעזרה מבקרי הקולנוע. הצוות מטעם פיפרסקי, איגוד המבקרים הבינלאומי, שבחן ושפט במקביל את מה שהוקרן בקאן, פסק כי הטוב בתחרות היה סרטו של לוזניצה. אפילו יותר טוב מהאנקה. נכון, זוהי היסחפות מוגזמת, אבל לא בלתי הגיונית.
והיה עוד סרט משובח. "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו הרומני - סרט פגום, בלתי ברור לעתים (לעין ולאוזן שאינן נוצריות מספיק), שראוי היה לעבור עריכה מחודשת. אך למרות ההסתייגויות הללו, מונג'יו השכיל לשחזר על הבד מקרה שאירע בשנת 2005, ובו קנאות דתית חשוכה גבתה קורבנות שווא. לא אחת נשענת העלילה על דוגמות של אמונות המקובלות בכנסייה הנוצרית המזרחית, וקרוב לוודאי כי המתמצא בנצרות מהזן האורתודוקסיפרובוסלבי יוכל לדלות ערך מוסף מהוויכוחים על רקע דתי השזורים בעלילה, ומשמשים תשתית לסצנה המכריעה בה - טקס גירוש שדים בנוסח הרומני.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם