קיצור תולדות הזמן: הלית ישורון מתגברת על האסונות בעזרת פרוסט
אחרי שהותקפה באכזריות בפתח ביתה ושכלה את בנה בנהר באפריקה יש דבר אחד שגורם להלית ישורון לקום בבוקר: מפעל חייה, תרגום "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט. שיחה על כתיבה, זיקנה, רייטינג ופרסים ציוניים
"היא היחידה במכלול שהיחס של פרוסט אליה אוהב וחד-משמעי. בניגוד לכל הדמויות האחרות, שהן תמיד באיזשהו אופן מאכזבות או מתעתעות, הסבתא היא לב ענק של אהבה. בכרך הרביעי, 'בצל עלמות מלבלבות', יש סצנה בלתי נשכחת שבה הנכד נוסע עם סבתו למלון בעיירת הנופש בלבק, ובלילה מפריד ביניהם קיר דק. הנכד אומלל מאוד ומתקשה להירדם בחדר הזר, וסבתא קובעת איתו שיקיש שלוש נקישות על הקיר'ואני כבר אזהה מה אתה רוצה להגיד'. וכך הם מנהלים דו-שיח של נקישות. התרגום קדם בשנה-שנתיים להולדת הנכד שלי ובישר את האהבה הגדולה אליו".
איזה מקום ממלאים הנכדים בחייך?
"הם חגורת ההצלה שלי".
חגורת הצלה - האם איתה הכל היה נראה אחרת? באוגוסט האחרון נסע עו"ד אבים יריב, בנה הבכור של ישורון, עם אשתו אילנית ושני הילדים, יובל (9) ומיקה (7), לטיול באפריקה. רגע אחרי שיצאו לשיט בנהר הזמבזי הגועש, שמוצאו בזמביה, הותקפה סירת המשפחה, ככל הנראה על ידי היפופוטם או תנין. עד היום לא ברור בדיוק. אילנית, שנותרה על הגדה, צפתה בסירה מתהפכת, ומיד קפצה פנימה כדי למשות את הילדים, שלגופם היו חגורות הצלה. אבים, שלפי הפרסומים לא לבש אמצעי בטיחות, נסחף עם הזרם. כמה ימים אחר כך אותרה גופתו. עם קבלת הדיווח, כשאבים עוד הוגדר נעדר, המריאו ישורון ובעלה שיה יריב לזמביה כדי ללוות את החיפושים.
קשה אפילו לדמיין עד כמה מענה היה המסע ההוא, כמה אכזרית ומוכת צער היתה החזרה ממנו, וכמה כבד היגון שעוטף את המשפחה מאז. קשה, והכתבה הזאת לא תסייע במילוי הפערים הללו. ישורון אינה מעוניינת להפוך את האבל הפרטי לפומבי. שום עיתוי יחצני לא שווה מבחינתה את הנבירה בפצע השותת הזה. ידענו זאת
היום רואה אור "הזמן שנמצא" (הספריה החדשה), הכרך האחרון בסדרת הרומנים של "הזמן האבוד", שהתפרסמו בצרפתית בין 1913 ל-1927. לתרגום הכרך הראשון, "בצד של סוואן" (שמורכב משלושה ספרים), ניגשה ישורון ב-1991. היא המשיכה ל"בצל עלמות מלבלבות" (שמורכב משניים), אבל אז בחרה לקפוץ היישר לכרך השביעי. באחרית הדבר היא מסבירה את המהלך: "החלק האחרון, שדילגתי אליו מתוך דחיפות, אך גם מתוך מודעות לדילוג ואי נוחות על הדילוג... דוחק בי כעת לצרף את קולי לשאלתו של פרוסט המהדהדת בדפיו האחרונים, על סף הספר שבראשיתו/סיומו הוא עומד: 'האם עוד יש לי זמן? האם יהיה בכוחי'?".
מדוע הפסימיות הזאת? יש לך עוד שנים רבות של כשירות, של חדות.
"כוח זה לא רק עניין של שנים. השאלה 'האם עוד יש לי זמן?' נוכחת כל הזמן, אי אפשר להתחמק ממנה. הרי לא התחלתי לתרגם את פרוסט בגיל 20".
אבל מדוע לדלג? יכולת להמשיך לפי הסדר ובמקרה הגרוע ביותר, להשאיר למתרגם הבא את הכרך האחרון.
"את 'הזמן שנמצא' שום מתרגם לא היה מוכן להשאיר לזה שיבוא אחריו. הכרך האחרון אוסף את כל הצלילים והמראות שפוזרו בספרים הקודמים ומכנס אותם לאקורד אחד גדול. זאת הפסגה. כל השעות המבוזבזות של 'הזמן האבוד' נראות משתלמות מרגע שמגיעים אליה".
את מאלה שחשוב להם ההספק? שמסכמים בסוף במספר מה הם עשו כדי להצדיק את עצמם בעיני עצמם?
"אולי חבל, אבל לא".
וכשאת מסתכלת על מפעל פרוסט בפרספקטיבה של 20 שנה לאחור, מה התחושה?
"לא ברור לי מה עשיתי. בכל מקרה בזבזתי זמן".
למה? בגלל התהייה "מי בכלל יקרא את זה"?
"לא, לא, זה ממש לא משנה לי. כי העסק הזה, של החיים, כל כך קצר. אדם לא מתחיל את חייו עם תוכנית עבודה. הוא מתגלגל, מתנהל".
יכול להיות שבמרווח הזמן שבין 1992 ל-2012, מחזור "בעקבות הזמן האבוד" הפך לכזה שנתפס כאזוטרי בקרב קהל הקוראים?
"הוא נועד מראש למתי מעט. נכון שמהכרך הראשון הודפסו יותר מ-20 מהדורות, אבל קנו בעיקר כדי לדעת מה זה פרוסט או כדי לקשט בו את המדף. פרוסט יכול לדבר לכל אחד, ולכל אחד נדמה שהוא מדבר אליו ואל חייו במיוחד. הוא נע איתך לאורך החיים והופך להיות הקליידוסקופ של חייך. הספר שאותו אתה קורא, מתברר לך שאותו אתה גם כותב. במובנים מסוימים הכרך הזה יותר קרוב אלינו בזמן, החברה השתנתה, המעמדות התפוררו, ההומוסקסואליות, המלחמה, הבזות. אבל אני מכירה בכך שלא לכולם יש כוח לצלול לתוך ים המילים התובעני הזה - שגם מטביע וגם תובע המון. זה רומן טוטאלי, יריעה גדולה שיש בה סיפור אהבה, סיפור חניכה, סיפור תקופה וסיפור של תולדות הספרות".
ובהתחשב בגודל היריעה, הקורא הסביר בכלל מסוגל לעקוב אחר קורותיהן של כל הדמויות?
"הרי לך הסיפור על רגל אחת: הכותב מספר את חלומו להיעשות סופר. מפגשיו עם הדמויות הם מפגשים עם היבטים של עצמו, וכך, דרך שרשרת אהבות וקנאות, אשליות והתפכחויות, דף אחרי דף נטווה הספר עד לעמוד האחרון, שבו מתברר כי הסיפור נסגר על עצמו, כמו טבעת. מה שגמרת לקרוא, סיפור התשוקה לכתוב, עם כל הלבטים וההיסוסים, הוא הספר שלבש צורה. העלילה היא לא העיקר. למעשה זה בכלל לא משנה. הקורא לא צריך להיות מוטרד בשאלות של מה קדם למה. זה לא ספר ליניארי. מה שמוליך את העלילה אלו הלייטמוטיבים שפזורים בטקסט והופכים את הקריאה למעין גלישה מגל אל גל. נושאים מגיעים, נעלמים וחוזרים. נקודת המבט היא שקובעת. ההתפתחויות וההשתנויות תלויות בזווית הראייה.
"החידוש הגדול של פרוסט הוא שלצד תיאורים ליריים יש בו גם מסות קטנות, פרגמנטים, קולאז'ים, סיפורי מעשה קטנים ודיאלוגים שמשולבים בסיפור יחד עם רגעים קומיים שמאפשרים לשאת את הטרגיות. זהו רומן חניכה שמשתמש במודע בטכניקה של רומן הרפתקאות כדי לתאר את החוויות העמוקות ביותר של הנפש. אין סוגה שלא נכנסת לתוך 'הזמן האבוד'. השאיפה שלו היתה לעשות מה שצייר עושה בצבעים ומה שמוזיקאי עושה בכלי נגינה. למזג את כל האמנויות. וזה אחד הקסמים הגדולים של פרוסט. מבחינת הכדרור של המשפט והאופן שבו הוא אוסף אליו את הזמן, זה קרוב לשירה יותר מלפרוזה. אנחנו לא מורגלים לראות בפרוסט מודרניסט גדול, בטח לא בהשוואה לקפקא, ואולי בצדק. אבל אצל פרוסט יש תנועה ייחודית מן הנושא אל הטקסט, שהופך לטקסטיל שאפשר כמעט למשש, זאת הרקמה הלשונית".
ישורון נשואה לשיה יריב, אספן אמנות והבעלים של גלריה גורדון, אחת החשובות בתל אביב. בנה השני, אמון, הוא מנהל הגלריה בפועל ואחראי גם על הגלריה אחות לאמנות צעירה, "גלריה גורדון 2", שנחנכה לאחרונה. היא תמירה, זקופה, דקה אך לא גרומה. העיניים הגדולות מלאות הבעה. העור חלק להפתיע, אף שמגיל 17 ועד הגמילה לפני חמש שנים עישנה בין שתיים לשלוש חפיסות ביום. השיער אדמוני, אסוף ברישול, עם שתי קווצות שגולשות על הלחיים. אישה יפה. לרגע אחד, בשנות ה-20 שלה, היתה דוגמנית ושחקנית.
לפני כשמונה שנים היתה קורבן לתקיפה אכזרית בפתח דירתה הקודמת, בפרויקט אנדרומדה שביפו. פורסם שהמשפחה שכרה חוקר פרטי כדי שיעזור בפיצוח התעלומה, אך התוקף עדיין לא נמצא. גם בפרשה הזאת היא מבכרת שלא לעסוק. לפני כשלוש שנים כינסה עם המשוררת לילך לחמן מבחר משיריו של אבות ישורון לספר "מלבדאתה". כעת היא עסוקה בתרגום הכרכים האמצעיים של "הזמן האבוד". "המצפון לא הניח לי לא לחזור אחורה", היא אומרת.
כשאני שואל אותה אילו שינויים או התאמות נעשו בתרגום פרוסט לאורך השנים, היא עונה: "השנים הרבות שאני חיה עם הדמויות האלו יצרו אצלי איזו פמיליאריות ביחסים, אז אולי גם זה נכנס לדרך ההעברה לעברית, אולי נשבר הדיסטנס".
אבל האם למרות הפמיליאריות הזאת את ערה לניגוד האינטרסים בין המתרגם לסופר?
"אבידן אמר שהוא שונא לתרגם כי זה כמו להיכנס למישהו מתחת לעור. אני לא מרגישה כך. עדיין, למרות הצלחות של כל כך הרבה תרגומים, יש תוקף למשחק המילים האיטלקי traditore=traduttore (מתרגם=בוגד). שאלת הנאמנות אינה פתורה. לאיזה עולם נאמן התרגום? של המתרגם? של הסופר? המתרגם הוא לא הסופר, שלא ישלה את עצמו, אבל בכל זאת, הוא מחברו של התרגום. התיאולוג פרנץ רוזנצווייג, מתרגמו של יהודה הלוי (ושל התנ"ך, יחד עם בובר) לגרמנית, הגדיר מתרגם כ'משרתם של שני אדונים', אז גם אני מרגישה כמו חדרניתן של שתי גבירות - העברית והצרפתית".
כל כותב כמעט מכיר את תחושת המבוכה שנלווית להיתקלות בטקסטים שלו מן העבר. האם אותה תחושה קיימת גם כשניגשים שוב לתרגום ישן?
"במידה מסוימת, אף שאני לא יודעת אם זו בהכרח מבוכה. השפה שלך מחזירה לך שיקוף של עצמך בנקודת זמן נתונה. בסוף שנות השבעים תרגמתי את הטרילוגיה של בקט - 'מולוי', 'מות מאלון' ו'אלושם' - שלושה רומנים שאהבתי אהבת נפש. מצבי אז, כאם צעירה, השפיע עליי וריכך את התרגום. אחרי 20 שנה, כשבספריה החדשה רצו להוציא מהדורה נוספת, חידשתי את התרגום. הייתי בוגרת יותר, ובלי ריח תינוקות באוויר, העברית היתה יבשה יותר ו'בקטיאנית'".
ב"הערת המתרגמת" את קושרת בין ההחלטה לתרגם אז את פרוסט לבין הפרידה הצפויה מהורייך, שנפטרו באותה שנה.
"כן, קראתי את פרוסט הרבה שנים לפני כן, אבל זה היה הדחף שהציף והעלה אותו מחדש. זו היתה מעין בריחה מהחיים. כשהאלטרנטיבות הן להוציא טפסים בקופת חולים, להתרוצץ בין בתי מרקחת ובין לבין לנהל בית עם ילדים, פרוסט נראה לי כמו נסיעה לחוץ לארץ. אז כאמור, זאת היתה מין בריחה מהיומיום, אבל היו בה גם ממדים של טרנספורמציה ושל סובלימציה. הייתי צריכה להפנות את הכאב ואת המצוקה למקומות אחרים. במובן הזה, הטקסט הפרוסטיאני נשא בחלק מהעול".
את כותבת גם: "ההיזכרות הפתאומית בספר, שכבר שימש ועוד עתיד לשמש לי מכשיר עזר בסיבובים של החיים, נעשתה רגע המדלן שלי". זה לגבי הכרך הראשון, אבל אילו "סיבובים של החיים" הזינו את ההתמסרות לכרכים הבאים?
"פרוסט שימש לי אמצעי ראייה לבחינת רגעים בחיים שלי. הוא עזר לי למקם אותם על איזשהו ציר, להגדיל ולמזער, לבחון סדרי גודל של מאורעות, להבין את חשיבותם. השתמשתי בו לגמרי כמו משקפיים. התרגום היה סוג של אנליזה עצמית, וזה נכון לגבי כל אחד מהכרכים".
פרוסט מתאר דפוסים שונים של הזדקנות. לפיו הנשים היפות הן במצב הבעייתי ביותר. הוא כותב: "המחוטבות כשיש, בקווים מוחלטים שאין לשנות מהם דבר, התפוררו כמו פסל". בטח מטריד לתרגם אבחנה כזאת.
"דווקא לא, נעים לקרוא את זה. המציאות של ההזדקנות הרבה יותר מטרידה מהגילום שלה בספרות. ברגע שהיא עוברת דרך פילטר סגנוני כזה, אז חלק גדול מהטרדה נושר מעצמו. ההזדקנות כמו שפרוסט מתאר אותה, שרואה בכולנו מסכות ביד הזמן, התגלגלויות מצורה לצורה, דווקא נותנת הרגשה של חיים. מהנה לקרוא אותה. התבוננות בראי מעציבה יותר".
באחת מהמסות הקטנות, כפי שקראת להן, המשולבות בספר, פרוסט קורע לגזרים את הרעיון של ספרות פטריוטית.
"כן, והוא גם לא היה זוכה בפרס הציונות מטעם לימור לבנת. נכון, למרות העובדה שמלחמת העולם (הראשונה) נמצאת ברקע כל הזמן, פרוסט לא היה סופר מגויס. הוא ראה את רוח 'העדה', רוח העדר ששלטה בצרפת בתקופת פרשת דרייפוס, את הסנוביזם ואת השאיפה להוכיח מקוריות בכל מחיר. מלחמת העולם הראשונה העמידה בשאלה את הלקחים העיקריים של הפרשה: דרייפוסרים רבים החליפו את עורם ונעשו לאומנים והתחולל גל חדש של אנטישמיות. האליטה הספרותית של שנות השלושים והארבעים בצרפת בזה לפרוסט, הסוריאליסטים היו אדישים אליו, ואחריהם, סארטר טען שהוא מייצג תרבות בורגנית שאין לה קשר לבעיות האדם בזמננו, שכל מה שמעסיק אותו אלו טרקליני הפאר. הם התעלמו מן העובדה שבקליידוסקופ החברתי הזה מסתובבת אירוניה חדה ואכזרית ושפרוסט בוחן את החברה הגבוהה במבט של חוקר חרקים".
הזכרת את פרס הציונות. דעתך?
"זילות של הציונות, שזקוקה למשווקים. למעשה מדובר בפרס על נאמנות, על סמך איזושהי הגדרה שקבע הממסד. מסיטים אמנות לשדה של נאמנות מול בגידה. זה דוחה. זה, וההחלטה של סטימצקי לתת פרס לסופרים מצטיינים על בסיס נתוני המכירות".
מדוע?
"זה פרס שהמשמעות שלו אחת: ערך ספרותי שווה ערך כספי. מצער שסופרים שיודעים מה זה אומר, הזבל הזה, משתפים פעולה. הקריטריון הבלעדי הוא רייטינג. להיות זונה בלי שארית בושה. תתחנפי לקוראים, יתחנפו אלייך חזרה, יהיה לך רב-מכר, ניתן לך פרס, תעשי כמה שקלים. אבל מותק, אל תקראי לפדיון שלך פרס, תודי שזה אתנן. אני מגזימה? טוב. אז מגזימה".
אני מניח שגם על מבצעי שלושה וארבעה ספרים ב-100 שקלים את לא משתגעת.
"זאת גם כן שערורייה. הרי מדובר ברווח של חנויות צומת ספרים וסטימצקי על גבן של ההוצאות שהולכות ומידלדלות, ועל גבם של הסופרים, שנדפקים לגמרי. זה נורא ואיום".
ומה בנוגע לטיעון הידוע של הגדלת קהל הקוראים?
"אני לא מאמינה בזה. ייתכן שאני לא מקרה מייצג, אבל אני רואה איך המבצעים האלה ממאיסים את הספרים. לא מזמן נכנסתי לחנות, רציתי לקנות את 'סטונר', ניגשה מוכרת וכמעט כפתה עליי לקחת ספר נוסף. אבל אני לא רוצה כרגע עוד ספר, הגעתי בשביל 'סטונר'. אה, את לא רוצה עוד אחד? אז קחי קופסת נס קפה במקום. לרוב אתה יוצא מהחנות עם ספר נוסף שלא רצית, לא ביקשת ואין לך צורך בו".
אילו מתרגמים מצרפתית את מעריכה?
"אני חושבת שהצרפתית התברכה במתרגמים מוכשרים מאוד כמו דורי מנור וניר רצ'קובסקי. אירית עקרבי נהדרת".
ומה בנוגע ליהושע קנז ומפעל התרגום של סימנון?
"מפעל החיים האמיתי של קנז הוא הכתיבה הגדולה שלו. הוא מתרגם את סימנון, אז מה, אבל אני הייתי שמחה יותר לקרוא אותו, את קנז. איך אפשר להשוות".
ואהרן אמיר ז"ל?
"מתרגם מליצי, נפוח. שולטת אצלו רמה לשונית מלאכותית, איזו עברית מלכותית כביכול במבטא כנעני. הוא ייבא את הכנעניות לתפיסת הלשון שלו. הכל אצלו היה 'טהור', 'גזעי' בעי"ן".
אבל כשאביך, אבות, פרסם את השיר "פסח על כוכים" וקומם עליו את כולם, אמיר היה מהבודדים שהגנו עליו.
"נכון שבפרשנות שלו ל'פסח על כוכים' הוא יצא להגנתו, גם אם מתוך תפיסת עולם אחרת. אבל מעצם זה שדווקא אמיר פירש את השיר השערורייתי השתמע ששניהם שותפים לאותם רעיונות, בשעה שלא היה דבר שאבי סלד ממנו יותר מאשר התנועה הכנענית".
מה הזיכרון הכי משמעותי שלך מאביך?
"החיים חיברו אותי לפאזה אחרת, כך שקשה לי בכלל לדבר על זה".
ספר השירים היחיד שלך, "24", יצא לפני יותר מ-40 שנה. למה לא פרסמת מאז?
"כי לא כתבתי מאז. לא כל אחד צריך. כותבים הרבה יותר מדי. מה גם שבשביל לכתוב צריך סוג של אומץ שכנראה לא היה לי".
מה השיר הכי יפה בעינייך בעולם?
"יש רבים 'הכי יפים'. 'לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים' של יונה וולך הוא אחד מהם".
היה לך קשר מיוחד עם וולך. היחסים ביניכן התחילו מעמדה של מתיחות גדולה אבל התקרבתן, ובמחלתה ממש סעדת אותה. מה שבר את הקרח?
"המטמורפוזות האישיותיות שחלו בה. בשנות ה-20 שלה ושלי היא באמת היתה בלתי נסבלת, אבל אחרי שחלתה משהו קרה בה. היא הציעה שאראיין אותה ל'חדרים' ובעקבות השיחה נוצר קשר אישי קרוב".
היא התראיינה בפתיחות גדולה, גם על ענייני הסמים. שאלת אותה על ההבדל בין כתיבה בהשפעת מורפיום לכתיבה בהשפעת מסקלין. מאיפה התעוזה?
"זאת לא היתה תעוזה, זאת היתה השפה, כך דיברנו".
ואם גם אני אשאל אותך על האופן שבו הסמים משפיעים על מעיין היצירה?
"אני לא יודעת. אני, מה שנקרא, לא 'עשיתי סמים', כך שאין לי תשובה".
יש סיכוי ש"חדרים" יקום לתחייה?
"לא יודעת, בינתיים מעסיק אותי פרוסט".
מוזר שאת הודפת כך את השאלה הזאת. גם "חדרים" הוא מפעל חיים שלך.
"אני אוהבת מאוד את 'חדרים', אבל בעיסוק בו יש איזו מין מחויבות לעולם, שאני לא יודעת אם יש לי כוח לעמוד בה כרגע. פה ושם עוברת המחשבה להוציא גיליון נוסף, אבל ספק גדול אם זה יקרה".
את מפחדת להיות בעמדה של כוח? הרי לערוך כתב עת כרוך בהכרח בלהכעיס ובלאכזב אנשים.
"זה נכון. אני פשוט מעדיפה להתרחק".
מה הטעות שאת הכי מצטערת עליה בחיים?
"שלא בדקתי את רוחב הנהר שאבים נכנס אליו. הוא התקשר משם ואמר לי: 'אמא, תפתחי Google Earth, תסתכלי איפה אנחנו נמצאים'. ואני דחיתי את זה, כי מה לי ול-Google Earth. אני לא יכולה להשתחרר מהאשליה שאילו הייתי מסתכלת, הייתי מבינה מה זה הזמבזי, מזהה גיהינום".
בפתיח ל"זמן שנמצא" המתרגמת חרגה ממנהגה והוסיפה הקדשה. "אבים בני בני אבים", כתבה, ובשורה מתחת הוסיפה: "אל תרחק". הנוסח מרפרר לקינת דוד על בנו אבשלום ("אבשלום בני בני אבשלום"). במראה המקום המקורי, המשך הפסוק הוא "מי יתן מותי אני תחתיך". "זאת משאלה", היא אומרת, ואגב כך משקפת את הבלתי אפשריות שבמימוש העסקה הזאת. עם כל מה שעברת, מה מניע אותך? "מעט. זאת אומרת, פחות ופחות עם כל יום שעובר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם