ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מסע קרוב רחוק: ספר המסעות של בני ציפר מצליח להפתיע

ראשית, העברית שלו נהדרת. ואחר כך היעד שלו, הקרוב לכאן, בלבנט. ולבסוף - הכתיבה החכמה והעשירה של בני ציפר, נוסע תרבותי

בני ציפר, סופר ועורך המוסף לספרות של "הארץ", הוא גם נוסע. מי שעוקב אחר רשימותיו בעיתון שבוי באיכות כתיבתו ממילא, ועם זאת ספר המסעות הזה, הסובב בארצות הים התיכון הסמוכות אלינו, מצליח להפתיע. ההפתעה נובעת מן ההנאה הגדולה הצומחת מן הכמות וההצבר. כתיבתו של ציפר תמיד חכמה ואמיצה ונבנית על ידע תרבותי עצום ועל סקרנות ורמת התעניינות של נוסע נצחי, ועם זאת, בהצטברותה, כאן בספר, יש לה השפעות טובות הנוספות על תענוג הקריאה עצמו. תחושת התעשרות ממשית מעניק הספר, הרגשה שהזרועות מלאות באוצר רב. מהנה לא רק זמן הקריאה בטקסט הציפרי הגדוש כל טוב מרתק, אלא גם רגע המחשבה שהוא מעורר לאחר סיום הקריאה. אך מי בכלל רוצה לסגור את הספר הזה?

ראשית, העברית שלו הנהדרת. עברית רגועה וכנה ובטוחה בעצמה דיה כדי לא להתרברב. הייתי אומרת עברית של פעם, אלמלא חששתי שחשד לארכאיות ידבק בה. לא, אני מדברת על העברית כפי שנועדה להיות. שפה עשירה, גמישה ובהירה, שיש בה די מושגים ותארים כדי לברוא עולם מלא ורוחש, בלי לתקל במוקשי הבנה ובלי להצטמצם לאוצר מלים דל, וגם בלי להתבייש בתיאור פואטי או במשפט חולי. העברית של ציפר היא שפה שהקורא יכול לסמוך עליה, להישען במלוא כובדו, בלי שאיזה גג רופף יתמוטט. תענוג בראשיתי.

ואחר כך מגיעים אל היעד הציפרי. האיש אינו נוסע להתעניין במנהגי הסינים הרחק מכאן. הוא הולך אל שורשיו. הוא מתגעגע וחוקר בו בזמן. לא כמדען, אלא כמי שמחפש אחיזה תרבותית וטומן בתיק המסעות שלו כל פירור יקר של מה שהנפש נבנית ממנו. והפירור לא חייב להיות יפה או בעל ערך אמנותי, אלא שעליו להימצא. עליו להיות מובחן, נראה. וכך, ציפר נוסע לאיסטנבול של סבתותיו שדיברו צרפתית, לירדן ואוצרותיה האמנותיים, לאתונה הלא צפויה, למצרים, וליתר דיוק, לקהיר, המושכת אותו אליה פעם אחר פעם. לכנסיה בירושלים, למסע בארץ ישראל בעקבות מארק טוויין, ולבסוף - לפריז. מן המפורסמות היא שהכותב הינו פרנקופיל ואורח-תמיד בפריז, אך פריז שבספרו לא נועדה אלא להדגיש בקו נוסטלגי את ארצות הים התיכון, שנכספו אל התרבות הצרפתית, ושאבו ממנה שפה וספרות ומנהגים. ועד היום צצים השרידים של הפאר והגינונים הצרפתיים בערי החוף הלבנטיניות העלובות.

ציפר אינו נוסע וכותב כדרך שתיירים נוסעים ומתעדים. הוא נוסע וכותב כמשוטט עצמאי, אסוציאטיבי. כמתבונן מלא הרהורי כפירה וספקנות והתפעלות וחמלה והתרגשות אנושית, וגם התרגשות של יהודי ישראלי. הוא אוסף אל רשמיו את העניים ועלובי הנפש, את הכיעור העירוני של קהיר ואלכסנדריה, את הלכלוך וההזנחה. והוא רושם גם מה ראה בתוך מוזיאון, או איזה ספר מצא בחנות ספרים. אך מרתק אותו באותה מידה, ואולי אף יותר, השומר בפתח המוזיאון, ומה שהוא אומר והתה שהוא שותה. סופר המסעות אינו מניח למראות לחלוף לפניו בלא רושם. והמראות נכתבים בפנקס הרשומות (לא באייפון ולא באייפד) עם ההרהורים שהם מעלים. הרהורים של בן תרבות מישראל. אינטלקטואל לא מנופח, שנהנה לגחך על עצמו, האיש בני ציפר, ועל הישראלים, ועל בני אדם בכלל, שממהרים הם לחולל מהפכות שמוחקות את מבני העבר ובעצם אינן משנות את מצבו של האדם.

המסע של ציפר מתחולל בתוך מתחם ססגוני וקולני, כי הוא נוסע במחוזות

שבהם בני אדם מתרוצצים ומבקשים פרנסה ורכילות והנאה בבתי קפה, ושותים ואוכלים, ושומעים מוזיקה. ואם המסע כזה, גם הכתיבה כזאת, מגוונת ועשירה. לעתים נדמה שתרמיל המסע הציפרי ימשיך לשפוך מתוכו עוד ועוד מפגשים ומראות וספרים ופסלים וגנים ושווקים עד אין קץ. זאת התחושה הדומיננטית שהספר מעלה בקורא, תחושת המסע הנמשך עד כאן ומכאן ואילך ולתמיד. זהו מסע אין קץ, במיוחד אם אתה מרחיק מהבית, ולא יותר מדי, אלא רק עד שאתה קרוב אל עצמך.

בפתיחת הספר כותב ציפר על הוריו, שתמיד ציפו שיכתוב ספר שאינו פוגע באיש. "אני מקווה שהספר הזה יענה על משאלתם של הורי ולא יעורר חמה ולא יהיה בוטה ולא יפגע באיש", הוא כותב. המשפט הזה, של הילד הנכון לשלם כל מחיר ובלבד שיפגוש את הוריו המתים וירָצֶה אותם אך הפעם, מכווץ את הלב. הלב יודע שאין סופר יכול לכתוב מתוך התחשבות בסובביו. הטקסט הספרותי מגיע למיצוי אמנותי רק אם שכח את הנימוס הטוב והכללים החברתיים.

נהניתי מספריו של ציפר עד כה, גם הפרועים והמשעשעים ואלה שהגבול בין מציאות להזייה הטשטש בהם. הרי סגולה אחת מסגולות אמנותו היא נועזותו לפרוש את מרכיבי יומו של היוצר בלא הסתר. וגם בספר הזה יש אזכורים, שאינם נעדרים הומור עצמי, על נטיות מיניות, ותכונות אישיות לא מחמיאות בהכרח, אלא שהן חלק מפרטי המסע. הן שייכות לדרך כמו ספר צרפתי שנמצא בדוכן ספרים משומשים, כמו נבכי פירמידה, כמו חוף בפאיד, כמו גברת יהודיה ישישה באלכסנדריה, כמו נער יפה שלא שב למסעדה שבה המחבר ציפה לו. הכל זה החיים. גם החמיצות של ההווה. "מאז נמוגו הורי אל תוך הערפל, העולם נעשה רע יותר משהיה, "כותב ציפר, שנימה אלגית דקיקה מלווה את ספרו. יש בו הערות על הישראלי ("מתן הסברים ארוכים על עניינים משעממים הוא מן התווים המאפיינים את הגבר הישראלי"), ועל הדור הצעיר הטובע ובידו סכין פוצעת ועל פחדו של הכותב מן הספרות של היום.
ציפר שיכך לרגע את פחדי שלי מן הספרות של היום. אפילו בספר המסע הזה הוא בורא דמות ספק בדיונית ספק בשר ודם של שותף למסע, נימאנד שמו, שמחזיק באישיותו את הציניות והגוזמה וקץ האשליות, וגם הרמאות והקטנוניות. מין שותף שכל איש רוח זקוק לו לצידו והוא הצד האחר של הנוסע המתבונן בקו האופק ורואה בו ארץ אגדית.

אפשר לדון הרבה בספר הישראלי הזה שנכסף אל המסע דווקא במרחב שלו, ומקיים אותו בעיניים פקוחות לראות ולב נכון להרגיש. המסע הציפרי קורא לחופש שבהתבוננות עצמית אוהדת וביקורתית. כי הישראלי, אומר ציפר החל מכותרת ספרו, הינו לבנטיני. לא אמריקאי, כפי שהיה רוצה להיות. וודאי לא פריזאי, כפי שהָזָה. וכך מגיעים אל משפט הסיום היפה כל כך: דמו את המחבר עולה מן המטרו ברחוב ריבולי בפריז. "רוכב אופניים קרא אלי, 'מסייה, שים לב לאן אתה הולך', מפני שנראיתי לו כחולם וכמעט שהתנגש בי".

סופר המסעות יודע: המסע כולו הוא כמעט התנגשות. הוא מתקיים במרווח האינסופי המתהווה ברגע נטול המידה, שבו רוכב אופניים כמעט מתנגש במי שהגיח ממחילות המטרו.

בני ציפר, בינינו, הלבנטינים, סיפורי מסעות, סדרת עולמות, עם עובד, 291 עמ'

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...