היה לו חלום: פול סיימון חוזר לאלבומו השנוי במחלוקת
"גרייסלנד" של פול סיימון הוא אחד האלבומים המופתיים ומעוררי המחלוקת בכל הזמנים. הערב ישודר ביס דוקו "תחת שמים אפריקאיים", סרט שמתחקה אחר המהומה שעורר המוזיקאי ששבר את החרם התרבותי על דרום אפריקה, ולא מצטער על כך עד היום
סיימון, שנראה אבוד מעט, הגיב בשאלה האם הוא לא חושב שמוזיקאים אמריקאים ואפריקאים יכולים לשתף פעולה. "איתך? לא", התריס הסטודנט. "אתה פשוט הלכת לשם וגנבת את זה". סיימון לא הצליח להגיב בצורה משכנעת. באותה תקופה הוא היה בעין הסערה. "גרייסלנד" השיב לחיים את הקריירה שלו, והביא את המוזיקה הדרום אפריקאית לאוזניים אמריקאיות ואירופיות. אבל האלבום גם הטיל אותו לתוך מערבולת פוליטית וגזעית, שבין השאר הפכה את הקונגרס האפריקאי הלאומי, המפלגה הפוליטית שעמדה בלב התנועה נגד האפרטהייד, לאויביו.
כעבור 25 שנה, כשסיימון יושב בסוויטה נוחה במלון קלאריג'ס, יש לו כבר מענה מנוסח. "זה היה הוויכוח הגדול בשנות השמונים - אם יש כזה דבר 'קולוניאליזם תרבותי'", הוא אומר. "הזמן הוכיח שמדובר בטענה חסרת משמעות. אי אפשר לגנוב תרבות. אם אני הולך לסואטו ומקליט שירים בסגנון המקומי, אני לא לוקח את העגה המקומית איתי כשאני עוזב. הסרט הזה מעניק לי הזדמנות להגיד את זה בפעם הראשונה. או שאם אמרתי את זה בעבר, לא אמרתי את זה מספיק ברור".
ג'ו ברלינגר, במאי הסרט שכבר צבר ניסיון בנושאים שנויים במחלוקת, נמצא גם הוא בסוויטה. ברלינגר פרץ לתודעה בשנת 1996 בזכות הסרט הדוקומנטרי "גן עדן האבוד", סיפורם של שלושה מתבגרים שנאשמו, באופן מפוקפק, ברצח ילד. מאחר שחברת התקליטים של פול סיימון היא שהזמינה את "תחת שמים אפריקאיים" לציון 25 שנה לאלבום, היה מי שחשב שהיושרה שלו נפגעה. אבל ברלינגר התנגד לכל ניסיון לצלם סרט מטעם. "תחת שמים אפריקאיים" לא מציג את סיימון כגיבור הממגר את האפרטהייד, אלא כמוזיקאי שנלכד בציפורני כוחות גדולים ממנו בהרבה.
"זה היה חשוב", מסביר ברלינגר. "מאחר שהסרט הוזמן על ידי חברת התקליטים, היה לו פוטנציאל להפוך לסרט יחסי ציבור. אבל נפגשתי עם פול ושנינו היינו בדעה אחת; רצינו לאמץ את המחלוקת. לא לכפות מסר על אף אחד, אלא לתת לשני הצדדים להתבטא". הסרט מתחיל בראיון עם דאלי טמבו, המבקר הגדול ביותר של סיימון. כמייסד "אמנים נגד האפרטהייד" ובנו של הנשיא לשעבר של הקונגרס הלאומי האפריקאי, אוליבר טמבו, הוא היה אחד הפעילים המרכזיים שהביאו לחרם התרבותי שהביע את הסתייגות העולם מהאפרטהייד. "ראינו בפול סיימון איום", טוען טמבו. "זה היה עניין חשוב. זה נגע לשחרור העם בדרום אפריקה. היתה סיבה לכך שהחרם היה מוחלט. לא דרשנו ממנו משהו שלא דרשנו מכולם".
טמבו מוסיף ומציין שהעובדה שסיימון עבד ביוהנסבורג, ולא משנה מה היו כוונותיו, שקולה לטנק אמריקאי אחד שהיה מגיע לדרום אפריקה. שאלתי את סיימון מה הוא חושב על האמירות של טמבו. "זאת השוואה לא מדויקת לחלוטין", הוא עונה בביטחון. "קודם כל, טנקים נועדו להרוס. הם נועדו להרוג. למוזיקה יש מטרה אחרת לחלוטין. לקונגרס הלאומי האפריקאי לא היתה יכולת לראות את הנולד ולהבין שזה משרת את המטרות שלהם, אם התרבות שלהם מגיעה לעולם, אנשים מבינים שמדובר באנשים שמדוכאים ולא בקהל ללא פנים. למען ההגינות, נחוץ שיהיה חרם תרבותי, ומשהו שיפרוץ את החרם התרבותי, כמו'גרייסלנד', כדי שיתגלה שזה לא רעיון טוב להחזיק את התרבות בכלא. המעבר של מידע הוא דמוקרטי במהותו, ואת זה לא הבינו באותו זמן".
הטיעון של סיימון במהלך כל הסרט, שאליו הוא גם חוזר לעתים קרובות בשיחה שלנו, הוא שפוליטיקאים תמיד אומרים לאמנים מה הם צריכים ולא צריכים לעשות, בלי לשאול אותם לדעתם. הסיפור של "גרייסלנד" התחיל ב-1985, כשסיימון הקליט את אלבומו "Hearts and Bones", שהיה כישלון. סיימון שמע קטע אינסטרומנטלי בשם "גמבוטס" של להקה דרום אפריקאית בשם בויויו בויז, ונדלק. הוא פנה לחברו, הזמר ופעיל זכויות האדם הארי בלפונטה, והתייעץ איתו לגבי האפשרות לנסוע ליוהנסבורג ולהקליט אלבום עם מוזיקאים דרום אפריקאים. בלפונטה ייעץ לו לדבר עם הקונגרס הלאומי האפריקאי קודם. סיימון לא שמע בעצתו. אני שואל אותו אם הוא הבין שהקלטת האלבום היא אקט פוליטי מלכתחילה.
"תחת שמים אפריקאיים" - צפו בטריילר:
"הבנתי שעשיתי את זה בתוך הקשר פוליטי", הוא עונה, אחרי הפסקה ארוכה. "אבל לא הבנתי מה היה ההקשר הזה. נסעתי לדרום אפריקה ממניעים אמנותיים, והסתמכתי על כך שהמוזיקאים הדרום אפריקאים קיבלו אותי בברכה במחשבה שזה בסדר לעשות את מה שאני עושה. את מה שהארי אמר בסרט (לגבי התייעצות עם הקונגרס הלאומי האפריקאי) אני זוכר אחרת. אני זוכר שהוא אמר: 'אתה צריך להקליט את זה בבוטסוואנה'. זה לא יכול היה לקרות כי המוזיקאים אהבו את הסטודיו שאליו הם היו רגילים. מה שלא עשיתי היה לחזור לבלפונטה ולהגיד לו: 'הם מעדיפים את זה כך'".
סיימון ממשיך ואומר שהוא חש שלקונגרס הלאומי האפריקאי לא היה אכפת כל כך מזה שהוא הקליט אלבום עם מוזיקאים מקומיים, אלא מכך שהוא לא שאל אותם קודם. "אנחנו רק בני אדם, לכולנו יש אגו", הוא אומר. "אף אחד מאנשי הקונגרס לא יצר איתי קשר מתחילת ההקלטות ועד ההוצאה לאור של האלבום, אז עד כמה זה היה משמעותי בעיניהם? הם יצרו איתי קשר רק כשהאלבום הפך ללהיט".
ברלינגר , שאולי הבין כיצד עלולה להישמע ביקורת נגד המפלגה המרכזית שנאבקה באפרטהייד, מוסיף: "אני לא רוצה לומר שטמבו טועה, והסרט קיים כדי לעורר את השאלות האלה. הבידוד המוחלט פעל לטובת דרום אפריקה כי העולם מחה נגד האפרטהייד, אבל יש נוקשות מסוימת בחרמות שיכולה להיות הרסנית. על ידי הפרת החרם, פול ייצא את התרבות שמשטר האפרטהייד ניסה לחסל.
אנשים מתו ברחובות במלחמה באפרטהייד, כך שאני לא רוצה להמעיט בערך מבקריו של פול, אבל בכך ש'גרייסלנד' העניק פנים אנושיות לעם שהמשטר ניסה לרסק, הוא הפך לכלי נגד האפרטהייד".
זיכרונותיהם של המוזיקאים שסיימון עבד איתם ביוהנסבורג מעידים באיזו מידה הקיטוב הגזעי בדרום אפריקה היה קיצוני באותה עת. ג'וזף שבללה מההרכב הקולי ליידי סמית' בלאק ממבזו, שהפכה לתופעה עולמית אחרי שתרמה את ההרמוניות הקוליות ל"גרייסלנד", נזכר בכך שחיבק את סיימון אחרי הקלטה מוצלחת במיוחד. "זו היתה הפעם הראשונה שחיבקתי אדם לבן", הוא משחזר. "ואז אמרתי:'עכשיו אני הולך לכלא'". כשהמוזיקאים האפריקאים הגיעו לניו יורק בפעם הראשונה, הם ביקשו מסיימון להשיג להם היתר לבקר בסנטרל פארק.
בעקבות המחלוקת שהאלבום יצר, מצא סיימון את עצמו בעמדה מתגוננת כשנפוצו הצילומים מאוניברסיטת הווארד. מי שנחלץ להגן על זכותם של עמיתיהם להופיע מחוץ לדרום אפריקה היו המוזיקאים הדרום אפריקאים הגולים מרים מקבה ויו מסקלה. כעת, הטיעונים של סיימון מנוסחים היטב, והם נשענים על זכותם של אמנים לבחור בעצמם את דרכם, מעבר לציוויים פוליטיים. "זה האופן שבו מתייחסים לאמנים בכל העולם: ככלים שמשתמשים בהם בתהליך הפוליטי, בעיקר כדי לגייס כסף או להמיר את החיבה שיש למעריצים למוזיקאים אל הפוליטיקאים", הוא אומר. "וברגע שפוליטיקאים נכנסים לתפקיד, המוזיקאי מפסיק להיות בעל ערך. זו קצת חוצפה".
אבל ההסבר של סיימון שאמנים לא צריכים להתרפס בפני פוליטיקאים הוא פשטני מדי, משום שאיש לא הרוויח מהעסקת המוזיקאים הדרום אפריקאים ב"גרייסלנד" יותר מסיימון עצמו. הוא מודה בכך כשהוא אומר לי: "בכל זה, אני חושב שאף אחד לא נהג באלטרואיזם מוחלט. כולם עשו מה שהם חשבו שהיה הטוב ביותר עבורם". אולי זו התחושה שקיבלו מוזיקאים פעילים יותר פוליטית, כמו ג'רי דאמרס, בילי בראג ופול וולר, כשמחו מחוץ להופעה של סיימון ברויאל אלברט הול בשנת 1987.
"תחת שמים אפריקאיים" מסתיים במפגש של סיימון, בפעם הראשונה, עם יריבו הוותיק מהקונגרס הלאומי האפריקאי. דאלי טמבו ניסה לחמוק מהשתתפות בסרט, והסכים לבסוף ביום השלישי של הצילומים, רק אחרי שיו מסקלה שכנע אותו. אחרי יום אחד של צילומים שאל ברלינגר את טמבו מה דעתו להצטלם עם סיימון. לפני שהיה לו זמן לסרב, הביא ברלינגר את סיימון לביתו של טמבו כעבור כמה שעות.
הסצנה שבה מופיעים השניים יחד היא הרגע החזק ביותר בסרט. שניהם מוסיפים להחזיק בטיעוניהם, גם כעבור 25 שנה, כשהם מנהלים שיחה על הספה של טמבו ואינם מותירים לברלינגר זמן לביים את הסצנה כיאות. אבל הוא מודע לכך שהוא מתעד רגע ספונטני, והולך עם זה.
סיימון מסיים בהתנצלות בחצי פה על הפרת החרם. "אני אומר את דבריי בשם האמנים, ואני מתנצל אם פגעתי במטרה", הוא אומר, וטמבו מגיב בדברי סליחה מסויגים באותה מידה: "אנחנו רואים בך אדם שנקלע לתוך המאבק". אז הם מתחבקים במבוכה. כאלגוריה ליחסים הבלתי נינוחים בין אמנות לפוליטיקה, זה נראה מתאים בהחלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם