הניו יורקר: עידו ברטל לא עושה עניין מאיך שהוא נראה
עידו ברטל מככב ב"נויורק", עוד סדרה שמתרחשת מעבר לים, ובינתיים די חרד ממה שקורה כאן: "כשכל אחד משנן לפני שהוא הולך לישון את הכתובת בחו"ל שאליה הוא יברח, לא מקרי שזה גם מחלחל לטלוויזיה"
אתה עובד לא מעט ו-70 אחוז מהאנשים ברחוב בטח יגידו שהם מזהים אותך מאיפשהו, אני אומר לעידו ברטל, אבל רק בודדים יידעו מאיפה. ברטל מסכים חלקית. "לא מזמן אני ובת הזוג שלי, יסמין, עברנו לגור יחד, אז אנחנו נפטרים מכל מיני חפצים מיותרים מהדירה הישנה שלי", הוא מספר. "היום הגיע זוג לקחת שולחן שהצעתי למכירה ביד2. הבחורה אמרה: 'אני מכירה אותך מאיזה מקום', ואני חשבתי: הנה, עוד אחת שראתה את הפרצוף שלי על שלט באיילון או שיש לה איזה זיכרון עמום שלי מדרמה יומית. ואז התחלנו לנהל שיחה על תיאטרון ועל מחזות ועל הקאמרי ועל הבימה, ופתאום היא נזכרה ואמרה: 'כן, אתה מבית ליסין'. כשמזהים אותי מהתיאטרון זאת הגאווה הכי גדולה. כי אם מישהו זוכר אותי מהצגה אחת בערב אחד, ולא נתקל בי במקרה בסדרה שרצה לאורך זמן או בפרומואים שלה, זה אומר שהשארתי רושם. זה אחרת מאשר כשילדים מזהים אותך מ'אליפים' בגלל שדוחפים להם את הפרצוף שלי יום יום".
לא בא לך כבר שכולם יידעו מי אתה? לא להיות מסוגל ללכת ברחוב?
"היו תקופות שזה היה קרוב לזה, כשהשתתפתי בדרמות יומיות או בזמן שמשודר פרויקט כמו 'אליפים'. אני מניח שכבר עכשיו אחוזי הזיהוי אצל ילדים יהיו גבוהים, וזה מחמיא מאוד. אני לא מאלה שיתחבאו ויגידו שזה לא מעניין אותם. הפידבק הזה חשוב. ובכל זאת, אני מתחיל לזהות אצלי סימנים ראשונים של אגורפוביה. כשאני יוצא למקום שיש בו הרבה אנשים אני פתאום חושב פעמיים, אני מתעסק בזה. זה פשוט קצת מוציא מריכוז".
ב"נויורק" (ראשון-חמישי, יס אקשן HD, 20:45), שציריה הבולטים הם אושרי כהן, איתי תורג'מן ויובל שרף, ברטל מגלם את נדב, בחור חובש כיפה, יוצא יחידה מובחרת, בתול, שבורח הכי רחוק שאפשר כדי לחטט בנפש ואגב כך לבחון מחדש את צורת החיים שלתוכה גדל. אצל ברטל עצמו המסע הזה היה מתומצת ופשוט בהרבה.
הוא גדל במשפחה ממוצעת ברמת גן, הלך לצופים, למד בבליך, שירת בנח"ל, ומשם קפץ היישר
כדי לחטט קצת בנפש?
"אולי להפך. התחום הזה מחייב אותך להיות במצב תמידי של חקר עצמי, לפעמים אינטנסיבי מאוד. כשאני חושב על חופשה ארוכה, אני דווקא מדמיין מנוחה מהחפירה הבלתי פוסקת הזאת".
במה "נויורק" שונה מדרמות יומיות אחרות שעשית?
"קודם כל, היא טרנס אטלנטית. זה אולי נשמע מפוצץ, אבל מכיוון שהיא צולמה בישראל, בבולגריה ובארה"ב, יש בה סצנות שנראות לגמרי לא מפה. וזה לא רק הנוף. הסדרה הולכת בעקבות המגמה שקיימת באמריקה, שבה משקיעים הרבה כסף ומעלים את הדרמה היומית לרמה גבוהה יותר. עבדו על התסריט שנים, הרימו סט מושקע, לא צילמנו יום אחד באולפן. זה נוכח גם ברמת הקאסט. אני לא מדבר כרגע עליי או על שאר הצעירים, אלא על שחקנים ותיקים ומוכרים כמו יגאל נאור, ריימונד אמסלם ויוסי מרשק. באמצעות 'נויורק' אנחנו גם מנסים לשבור את תדמית הדרמה היומית, ולכן מעדיפים לקרוא לה 'דרמה שמשודרת כל יום'".
בקיצור, "עספור".
"אני מבין מאיפה מגיעה ההשוואה, כי 'עספור' נוצרה בהוט ו'נויורק' ביס, אבל מבחינת ההשקעה יש הבדלים גדולים. 'עספור' הסתפקו בהצבת אוטובוס מאחורי נווה אילן, אנחנו הלכנו רחוק יותר. זה לא בהכרח מה שאמור לעשות את ההבדל, אבל המטרה היא כן לחשוב בגדול".
צפו בקטע מתוך "נויורק":
יש עכשיו גל של סדרות על ישראלים בחו"ל- "נויורק", "קטמנדו", "אננדה". זה צירוף מקרים?
"נראה לי שכן. עובדים על הסדרות האלה המון זמן. זה לא שאחת עלתה לאוויר ומיד קמו לה חיקויים. לכל אחת יש מסלול משלה. במקרה של דנה (מודן), למשל , זה מגיע מתהליך לגמרי אישי שהיא עברה. אבל אולי באמת המגמה הכללית של בדיקת אופציות בחו"ל התחילה לחלחל גם לטלוויזיה. אולי כשיש פצצה איראנית מעלינו וכל אחד משנן לפני שהוא הולך לישון את הכתובת בחו"ל שאליה הוא יברח, זה לא מקרי שגם הטלוויזיה פונה החוצה. אבל אני מאוד מקווה שתהליך החיפוש הזה, גם באמצעות הסדרות, יגרום לנו להבין שאם לא נדאג למה שקורה אצלנו, בפנים, לא נמצא את הנחמה בחוץ".
אם נדמה לכם שמבעד לדברים מבצבץ שמץ של תודעה פוליטית, זה לא מקרי. ברטל עסוק כעת בחזרות למחזמר "המצעד", לצד רוני דלומי, חני נחמיאס ואחרים, שיועלה בקאמרי (בתאריכים 5-3 ביוני) ובפסטיבל ישראל בירושלים (בתאריכים 9-7 ביוני). המחזה (מאת אלפרד יורי; את האדפטציה העברית מביים משה קפטן) מבוסס על פרשה אמיתית שהתרחשה באטלנטה בראשית המאה הקודמת, ומרכיביה הבסיסיים הם עיוות דין, מתיחות בין גזעית, אלימות ושיסוי ההמון בחלש - חומרים שנוכחים גם בשיח האקטואלי בישראל, ולאחרונה במיוחד.
"אנחנו נמצאים בתוך גל של גזענות, אנטישמיות ושנאת חינם", אומר ברטל. "בדיוק היום קפטן דיבר איתנו על זה. מישהו הראה תמונה מהפייסבוק של הבחורה שהגיעה להפגנה נגד הפליטים לבושה בחולצה שעליה ההדפס 'מוות לסודנים', ומתחת לתמונה הוסיפו כיתוב - 'זה לא 1938 באירופה, אלא 2012 בישראל'. ברור לי שאלו קלישאות וססמאות, אבל אי אפשר להתעלם מתחושת ההפקרות ששולטת ברחובות. ילדים רוצחים, מקרה אונס אחרי מקרה אונס. גן העיר זה מטר מהבית שלי, אני מסתובב שם עם חברה שלי, מבלה שם בברים של חברים שלי. ואתה יודע מה? זה בכלל לא משנה שזה קרוב אליי. לא הגיוני שהמדינה שלנו, עם המצב הקיצוני שהיא נמצאת בו כלפי חוץ, תתנהג ככה כלפי פנים. לצערי זה הופך את ההצגה לרלוונטית מאוד".
ברטל יהיה בן 28 בספטמבר הקרוב, אבל בזכות הבלורית הבלונדינית והגזרה האתלטית, שהוא מתחזק באמצעות אימוני שחייה שוטפים, הוא עדיין יכול לגלם ב"אליפים" תלמיד בכיתה ט' בלי להיראות פאתטי.
זה מחמיא לך?
"כן, למרות שאין לי אישיוז של גיל או של מראה. קצת מדכאת אותי העובדה שהזמן חולף, שהחיים עוברים, אבל זה פחות עניין חיצוני. לא מדאיג אותי להזדקן. קמטים, שער שיבה, כל החבילה".
אבל לא נבנית כשחקן באמצעות הפנים המחוטטות שלך והקרחת.
"נכון, אבל אני גם רוצה להאמין שלא נבניתי רק על סמך העיניים הירוקות שלי".
כחולות, לא?
"כחולות, ירוקות. אני מקווה שלא בגללן אני ממשיך לעבוד".
ברטל מסרב לעשות עניין מהלוק, אבל במקרה שלו, ובכן, מדובר דווקא בעניין די גדול. הוא היה ילד ונער שמן ("התגייסתי 120 קילו") ורק לקראת לימודי המשחק פצח בדיאטת כסאח, שבסופה השיל 45 קילו. ברטל כבר התרגל לכך שבכל ראיון איתו חוזרים לסוגיית ההיקפים, שואלים על הצלקות שנותרו בו, משתוממים על כך שלא חווה התאכזרות משמעותית מצד חבריו לכיתה ובודקים אם הוא טורף במבטו את הקרואסון שבשולחן הסמוך. "זה הולך ונעשה פחות רלוונטי. אני במשקל שלי כבר שבע-שמונה שנים, כך שבחיים הבוגרים, המשמעותיים, לא חוויתי מה זה להיות שמן".
אבל השלב המעצב הוא גיל ההתבגרות.
"אולי הדחקתי, אבל אני לא מרגיש שיש בי זעם חבוי. בצופים ובתיכון תמיד הייתי מוקף בחברים. אז פה ושם אולי היו בדיחות, אבל לא נידו אותי. לא חושב שנכוויתי יותר מדי. אני מניח שהיו מטענים מסוימים, אבל אני משאיר אותם בצד הדרך ונפטר מהם ככל שעובר הזמן".
הוא מגדיר את עצמו "ילד של אמא ואבא", ולכן רק לפני שנתיים עזב את הבית ושכר דירה בתל אביב. "זאת היתה החלטה הגיונית מבחינה כלכלית, קשה להתפרנס כשאתה סטודנט, מה גם שאצל ההורים היתה לי מין מלכודת דבש של יחידת דיור נפרדת".
וכשעברת, התחלת לתת בראש?
"האמת שמאז שעברתי לעיר נעשיתי פחות בליין. דווקא מאז שאני גר מעל בר, אני מוצא את עצמי יוצא פחות ופחות. אני מת על העיר, היא חיה כל הזמן, אבל כשמסתובבים יותר מדי נתקלים באותם אנשים במקומות שדומים מאוד זה לזה. היו תקופות שיצאתי יותר, ועד היום יש בר שאני הכי אוהב, 'המלכי' ברחוב מלכי ישראל, ששייך לחברים טובים שלי, אבל אף פעם לא הייתי מאלה שקמים בבוקר הלומי אלכוהול באיזו מיטה ולא זוכרים איך הם הגיעו לשם. אולי חבל, אבל אף פעם לא עשיתי את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם