צלילי המוזיקה: רגעי השיא של פסטיבל פרימוורה סאונד
על אף הביטולים של ביורק והמלווינס, למרות הגרון הגמור של סולן פרנץ פרדיננד וגם עם הקונצרט הארוך בתבל של הקיור, פסטיבל פרימוורה סאונד 2012 סיפק כמה עשרות רגעי נחת בלתי נשכחים לילדי האינדי. לאון פלדמן היה בברצלונה, ראה, שמע ורקד בחמישים הופעות וחזר חי כדי לספר
אמש (ראשון) הסתיים בברצלונה פסטיבל Primavera Sound, מאירועי המוזיקה העצמאיים הגדולים והותיקים בעולם, שהתקיים זו השנה ה-12. חמישה ימים המוקדשים בעיקר לאינדי רוק ולפופ אלטרנטיבי, עם רשימת אמנים משוגעת המשלבת את מה שחם ונכון לצד הוותיק והמכובד שבסצנת האינדי על כל גווניה - מהרוק הגותי המפואר של הקיור, לעוצמות הרגש של גרג דולי והאפגן וויגס, ממופע הסינת\פופ\אינדי של M83 ועד למטאליסטים שאוהבים את Napalm Death או את אגדת המטאל רפיוזד. גריימס, The XX, דה ווקמן, יו לה טנגו, דה וויקנד, ספיריטואלייזד, פרנץ פרדיננד, בלק ליפס, ביירות, רופוס וויינרייט ועוד רשימה אינסופית של כמאתיים הרכבים נוספים, ניגנו בנוף פסטורלי של שמש נעימה וים מעורב באורבניות אפורה של לכמאה וחמישים אלף אנשים שפקדו את הפסטיבל במהלך שלושת ימיו המרכזיים.
שליש מהקהל העצום הזה היו תיירים מחוץ לספרד, רוב הקהל היפה הזה היו ילדי אינדי, צעירים בגילאי העשרים והשלושים, מעודכנים אופנתית ותרבותית, שומעים את המוזיקה הנכונה, שותים ומעשנים בכמויות ומאוד מנומסים, גם אחרי שביורק והמלווינס ביטלו וגם בתור לשירותים. אירופאים.
המתחם עצמו הוא עצום, ומתופעל בצורה מדהימה, מהדוכנים האינסופיים של המזון והבירה (חסות של סאן מיגל) ועד לכל הבמות, עשר במספר, שלעבור ביניהן זאת משימה לא קלה. אמנם הנוף מדהים אבל המרחק בין הבמות הקיצוניות הוא כשני קילומטרים מפותלים, וזה יכול להתיש, במיוחד אם אתה לא בכושר. זה גם יכול לאכזב, אם בסוף המסע הסולן של ווילקו בדיוק אומר תודה רבה ולהתראות.
קושי נוסף, שבהחלט מצטרף לרשימת ה"צרות של עשירים" שיש בארוע מסוג שכזה, הוא חוסר היכולת לראות את כל המופעים שיש, כשעל כל במה יש ליין אפ מפתה מאוד. אין אפשרות ריאלית לראות את כל ההופעות, מה גם שאין צורך וכל אחד יכול להרכיב לעצמו את תפריט הפסטיבל. אבל, חייבים להיות אכזריים ולבצע החלטות חותכות וכואבות, לבחור בקפידה את הלהקות והמופעים שרוצים לדגום.
אז הנה חמישה רגעים זכורים מהפסטיבל השנה:
1. אמנם נרשמה אכזבה כשביורק ביטלה כשבועיים בלבד לפני הפסטיבל את ההופעה שלה עקב דלקת במיתרי קולה, וגם כשללא התראה מוקדמת, בערב יום שישי, הודיעו על ביטול המופע של המלווינס, אך היו עוד כמה תותחים ותיקים שילדי האינדי יכלו לחלוק להם כבוד. אחד מהם הוא ההרכב מאדהאני, אחת הלהקות המשפיעות ביותר על הגראנג', שאף הופיעו בישראל ב-2009, נתנו סט מחוספס של חומרים ישנים לצד שירים מאלבום האולפן האחרון שלהם The Lucky Ones וגם חשפו שירים מאלבום שלא ראה אור מעולם, שהוקלט עם קים סלמון (The Scientists). מאדהאני, שמעולם לא זכו להכרה הרחבה המגיעה להם באמת, נתנו מופע שבהחלט הוכיח שוב שלבני החמישים שעל הבמה יש עוד הרבה מה לתת לדור הצעיר.
טעימה מההופעה בפסטיבל:
2. גם האפגן וויגס הם שועלי קרב ותיקים שאפשרו לדור הצעיר ששלט בקהל לחוות אותם בהופעה חיה עם האיחוד המדובר - 13 שנים מאז הופיעו יחדיו בהרכב המקורי - איחוד מרגש ועוצמתי שיגיע גם לישראל ממש בקרוב (15-16.6 בבארבי תל אביב). גרג דולי, רזה בעשר קילו מהפעם האחרונה שראיתי אותו על הבמה בישראל לפני כשנה, נקי מסמים, עם אנרגיות בלתי נגמרות, שופך את קרביו ושר מכל הנשמה את השירים הענקיים של הלהקה - I'm Her Slave, Fountain and Fairfax, Gentlemen, My Enemy ולא חוסך בקאברים. אחד מהם הוא ביצוע דווקא מרגש לשיר Love Crimes של פרנק אושן, חבר קולקטיב ההיפ הופ אוד פיוצ'ר.
ההופעה המלאה:
3. הרביעייה הסקוטית פרנץ פרדיננד שברו שתיקה די ארוכה מהופעות איצטדיונים בפרימוורה כאשר הקפיצו כמה עשרות אלפי צופים בשיא הערב הראשון של הפסטיבל. למרות שלסולן אלכס קפרנוס היו בעיות רציניות עם הקול, עקב דלקת גרון, לקהל לא הייתה בעיה לעזור לו עם שירה בציבור בלהיטי הלהקה שקיבלו עטיפה קצבית מאוד, על גבול הדיסקו-רוק, תחושה שהתגברה כאשר בתוך אחד השירים שילבו הפרדיננדים קאבר ל-I Feel Love - מחווה למלכת הדיסקו דונה סאמר, שעזבה את הרחבה הגדולה של החיים לפני כשבועיים. אגב, אלקטרה שלנו, עושים את השיר הזה אפילו טוב יותר.
4. אם בפסטיבל הקודם סופיאן סטיבנס נתן הפגנת כח של שימוש באלמנטים ויזואליים שכללו וידאו, תאורה, תפאורה ותלבושות מרהיבות, או הפליימינג ליפס שהמטירו על הקהל בלונים, קונפטי וטיילו בתוך כדור פלסטיק שקוף על זרועות הקהל, הרי שהשנה לא נרשמו מופעים מושקעים מאוד מהבחינה הזאת, לפחות מאלה שנכחתי בהם. רק במופע של M83 היתה תחושה שהלהקה עושה משהו מיוחד לא רק מבחינת הסאונד. התאורה והתפאורה של אנתוני גונזלס הכניסו את הצופה לחלל, עם רקע כוכבים נוצצים, מסכי לד מעויינים הממלאים את הבמה כמו חברי להקה נוספים שלוקחים חלק בספקטקל האדיר שלהם. ובכלל, M83 נתנו את אחת ההופעות הכי טובות, מהודקות ומתאימות לפסטיבל של עשרות אלפי אנשים. הם בהחלט יודעים איך להחזיק איצטדיון שלם במתח, במובן הטוב והשמח ביותר של המילה.
5. הרגע האחרון היה אולי האירוע החשוב ביותר בפסטיבל לרבים, אבל אני נשברתי אחרי כעשרה שירים במופע האינסופי מלהיטי הבי סייד של הקיור. אבל זה לא הם, זה אני. אמנם מרגש מאוד לראות את רוברט סמית וחבריו נותנים את הופעת חייהם: 36 שירים בחלק מרכזי ועוד שלושה הדרנים ארוכים, במשך שלוש ורבע שעות, מחזירים את 30 אלף האנשים ששרים איתם כל מילה אל ההיסטוריה הפרטית של הלהקה. בהחלט חוויה מכוננת למעריצים השרופים, פחות לאלה שרוצים להנות מעוד הופעות בפסטיבל כה עמוס. בערב הזה (יום שישי) נרשמה גם הנוכחות הגדולה ביותר בפסטיבל, כ-42 אלף איש שבאו בעיקר לראות את הנביא הגותי שלהם מהאייטיז גורם לעשרות אלפים לשיר יחד איתו על אהבת חתולים.
המופע המלא:
במחלקת ההרכבים החדשים יותר, שווה לפרגן לכמה הופעות:
- מופע ה-One man Band של Reignwolf, שד משחת צעיר מקנדה ששר ומנגן על תוף וגיטרה. סוג של ג'ק ווייט מדהים, שפשוט חורך את הבמה עם הכריזמה והבלוז-רוק השיכור שלו.
- סליי בלס - אלכסיס קראוס, סמפלר, שתי גיטרות, שילוב כיפי של ביטים, ריפים, ראפ, כוריאוגרפיה והרבה סקס.
- The Experimental tropic blues band - טריו בלגי של רוק, בלוז, דיסטורשנים, סולן מעולה, ונגן מפוחית רדיקלי, שילוב של פאנק ובלוז, משובח.
- 10. Japandroids, הרכב מינימליסטי מקנדה, דואו של גיטרה ותופים שהעירו את במת הפיצ'פורק בשלוש בלילה של הערב הראשון. שווה מאוד לעקוב אחרי הצמד הזה שכבר שחרר שני אלבומים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם