אפלה מקסימה: האלבום החדש של דודו טסה קולע ויפהפה
"סחרחורת" של דודו טסה הוא אלבום מלנכולי וקודר אך גם עדין ואופטימי, וייתכן מאוד שהוא האלבום שיכניס אותו סופית להיכל התהילה של הרוק הישראלי
דודו טסה, ''סחרחורת'', הד-ארצי
לאלבום החדש והמצוין של דודו טסה קוראים "סחרחורת", ומה יותר פשוט מלהתפלש במחמאות על השם הקולע של האלבום שעושה לך סחרחורת מרוב שהוא טוב? אבל הטוב הזה מסחרר דווקא בגלל שמדובר באלבום כבד, מדכא, עם טקסטים רציניים וקודרים עד אימה ועדיין מקסים למרות האפלה, כזה שאפשר לשמוע ברצף כל היום, שמחזיק איכות קונספטואלית מלנכולית של אלבום מופת בריטי, וטסה הוא בכלל האמן הכי ישראלי בנמצא.
>> האזינו לסינגל הראשון מתוך האלבום
>> ומה חשב רועי בהריר על הסינגל השני?
צלילי פסנתר קודרים ודרמטיים פותחים את השיר הראשון באלבום ומכניסים את המאזין לאווירה הנכונה מהשנייה הראשונה; כשהוא שר "אני לא מרגיש טוב" הוא נשמע כמו חולה נפש סופני הלום אהבה, מאלה שיכולים להישאר עם עיניים פקוחות שעות בלי למצמץ. הבומרנג שנשלף וחוזר בשתי ההברות הבודדות של המילה "בואי" שמתחילה את הפזמון הסוחף פוגע בקלות ובמדויק וכשמסתיים הגשר רווי הגיטרות המחבקות וקולות הרקע שעוטפים אותן כמו סמי הרגעה, המאזין כבר מכור.
טסה משלב אלמנטים מזרחיים עם גיטרה חשמלית ברמה של ברי סחרוף, מטעים טקסטים גבוהי משמעות בחן של מיכה שטרית, מחבר מזרח ומערב באיכות של אהוד בנאי ונשאר ייחודי ואותנטי לכל דבר ועניין. הוא כואב אבל יודע להרקיד, עמוק ובוטה אבל קליט במידה שלא חורגת מגבולות הפופ הישראלי הקלאסי, רגיש ועדין אך גם גברי ומחוספס, אבל כל זה לא חדש. החידוש ב"סחרחורת" נובע מרצף תשעת השירים שכל אחד ואחד מהם יכול לתפקד כסינגל מוצלח, כמו אוסף להיטים של האמן המיוסר ולא עוד אלבום.
מעבר לרצף הלהיטי ב"סחרחורת", כתיבת ובחירת הטקסטים של טסה ראויות לשבח, היכולת המוכרת שלו להעביר רגש מדויק ושכיח במילים פשוטות הולכת ומשתכללת כשהוא חובר למשורר אלי אליהו ולעמיר לב שמעדן את החספוס הישיר והוולגרי שלו למטאפורות עדינות ועצובות.
"עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום, חלון בלי בית, חבלים וסולמות" שר טסה על אהבה חונקת, שמתחילה כמו בלדה, ממשיכה בבעיטה, רצופה בתכנותים מחמיאים ומסתיימת בריף חד וחריף. ב"כמעט" הוא שר: "זאת לא גבריות, זאת סתם גסות רוח", וממשיך בחקירה החושפנית של מהות הגבריות המאצ'ואיסטית, משטח אותה בקלידים רועדים, אפקטים צובטים וכלי קשת עצובים.
את שיר הנושא וגולת הכותרת של האלבום מלווה דווקא טקסט חריף אופייני של אלכסנדר פן שטסה הלחין. השירה המסולסלת של טסה, הגיטרה שמלווה את קולו בניואנסים מזרחיים, הבס העיקש של ניר מימון, שותפו ליצירה של הזמר מזה שנים שתרם לעיצוב סגנונו הייחודי, כלי ההקשה הקפדניים של ארז מונק, הקאנון המאלף של אמיר אלייב והסיום הארוך והמרתק לשיר, כולם מחברים את הטקסט הדימיוני בכאבו ובדידותו של פן לצלילים הנוגעים, בשיר מושלם ונדיר באיכותו.
"צריך", הרצועה השמינית באלבום והסינגל המצליח, הוא דוגמה ללהיט רדיו מושלם שמכוון גבוה, בדיוק מה שצריך להיות בפלייליסט הגלגל"צי בשנות האלפיים: קליט אך לא מתחנף, רגיש ובועט בו בזמן. האלבום מסתיים ב"ערב שבת", בלדה קצרה וקטנה עם גיטרה ומלודיקה. לאחר שמונה שירים עשירים בתוכן ועמוסים בכלים בהפקה חמה וקולחת, טסה נותר בודד במערכה, חשוף ופגיע, שר "תמיד נחמד להתאהב בערב שבת" כמשאיר לעצמו סיכוי, חותם את האלבום בנימה כמעט אופטימית שכמו ומנשקת את פצעי הלב החשופים לכל אורך האלבום.
לא ארוך מדי שלא לצורך, קולע ויפהפה לכל אורכו ומדוקדק לפרטי פרטים כשכל שנייה בו מחושבת עד לפרט הקטן ביותר, "סחרחורת" של דודו טסה מעמיד אותו בשורה אחת עם ברי סחרוף ואהוד בנאי, מוריו הדגולים, בכבוד ובזכות גדולה. רק בן 35, טסה מצטרף להיכל התהילה המצומצם מאוד של הרוק הישראלי, מוכיח שאפשר להלחין טקטסים עמוקי משמעות וכבדי משקל ולהגיע איתם למרכז הבמה, אפשר לעשות רוק ישראלי בלי להישמע בנאלי, אפשר לשלב מזרח ומערב בלי לרדת נמוך, בלי להתפשר על אותנטיות וכל זאת בחן גדול.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם