הזמן, היום, הרגע: 30 שנה לאלבום הבכורה של "בנזין"
הסיפור של "24 שעות", אלבום הבכורה של בנזין שמציין 30 שנה ליציאתו, הוא האתוס הרוקנ'רולי הקלאסי על חבורה מהפריפריה שמגיעה לעיר הגדולה, הופכת ללהיט היסטרי ובאותה המהירות מתפרקת לרסיסים. כך הוא שינה את פני הרוקנ'רול בישראל, רגע לפני שפוליקר החליט שחופשי זה לגמרי לבד
כן, היה מונח שם "24 שעות", אלבום הבכורה של בנזין, והקטע בראשיתו, שפרח מזיכרוני, הוא כמובן "חתול עירוני" - אחת מכמה רצועות נשכחות מהאלבום הזה, אבל כזו שאין ראוי ממנה לפתוח את סיפורה של אחת מהלהקות החשובות של הרוק הישראלי.
"חתול עירוני", יותר מכל שיר אחר באלבום, הוא בנזין בצורתה הגולמית ביותר: חבורה מגובשת של מוזיקאים שמנגנים יחד בתיאום מושלם. בשלב הזה כל ארבעת חברי ההרכב היו עדיין בחזקת אנונימיים, בלי קול דומיננטי שיאפיל על השאר, בלי רעשי הרקע שיביאו איתם הלהיטים בהמשך. "זה אחד הקטעים שהיינו מנגנים כג'אם בתחילת החזרות", מספר המתופף אלי חדד. "החימום, לפני שהתחלנו לנגן את השירים. הכנסנו אותו לתקליט בלי לשנות יותר מדי. הקטע הזה הוא בנזין".
מכאן ואילך העלילה של בנזין הולכת ומסתבכת. בשיר הבא קולו הצרוד של יהודה פוליקר פורץ קדימה ותופס פיקוד. כמו כן אל הבמה עולה שחקן נוסף - יעקב גלעד, מפיק האלבום ומי שכתב את מילות השירים. ושם השיר הבא, "חופשי זה לגמרי לבד", הוא , כפי שיתברר בהמשך, האקדח שיירה במערכה השלישית.
בחודש הבא ימלאו 30 שנה ליציאתו לאור של "24 שעות". בניגוד להצלחה המסחרית של האלבום ולהיסטריית הנעורים שליוותה אותו, ואף שהרוק המחוספס, המתכתי והקשוח של בנזין והגישה שהביאה איתה הלהקה (אז קראו לזה "כסאח") היו חדשניים ביחס למוזיקה הישראלית באותה תקופה - קשה לזהות את השפעתו האמנותית על ממשיכי דרך.
בשנים שבהן הפאנק, הגל החדש וההיפ-הופ סומנו בעולם כזרמים המשמעותיים, בנזין בחרה ברוק אמריקאי בסיסי ולא מתוחכם שמקורותיו בשנות השישים והשבעים. "יש נגנים'מתוחכמים' מהם ולהקות היוצרות מוזיקה'אוונגרדית' יותר", כתב יואב קוטנר במאמר על הלהקה כחודשיים לפני צאת האלבום, "אך אם לא יהיה לנו הבסיס החזק והמוצק של הרוק, לא נוכל לעולם להתפתח אל כל אותם תתי-סגנונות שמציפים את עולם הרוק בימינו".
ל "24 שעות", עם זאת, יש בכל זאת תפקיד מכריע במוזיקה הישראלית: הסיפור שליווה אותו, שפרקים ממנו מובלעים בשירי האלבום עצמם, הוא אחד האתוסים המכוננים של הרוקנ'רול הישראלי. לא בכדי ניתן לראות את ההשפעה שלו דווקא על יצירות קולנועיות כמו "קוקו בן 19" (1985) ו-"צומת וולקן" (1999), העוסקים בצעירים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית שרואים ברוקנ'רול ערוץ לגאולה. זהו רוקנ'רול בסיסי וקשוח משום שגם בשני הסרטים, כמו ב"24 שעות", האתוס הגלום במוזיקה חשוב אפילו יותר מהמוזיקה עצמה.
ישנן עלילות משנה ב"24 שעות ", אבל האמירה המרכזית שלו היא הסגנון המוזיקלי - הרוקנ'רול כסיפור בפני עצמו. גם בסרטים וגם באלבום הוא משמש סמל לביטוי אישי ופתח מילוט מהשגרה עבור צעירים שכלואים בגטו שייעד אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים.
"אנחנו גדלנו בקריות, ובאותה תקופה בשש בערב היו מכבים שם את האור והולכים לישון", נזכר פוליקר, שגדל בקריית חיים. "אבל אם אתה מצליח לארגן חברים, אז נוסעים לחיפה, ושם כבר ראינו הופעות של להקות כמו הנסיכים, פעמוני הקצב או עוזי והסגנונות. שם נדבקנו בחיידק ופרקנו את כל הלחץ והתסכול על כך שאנחנו גרים במקום שאי אפשר לפרוץ ממנו".
גם חברי להקת צופן גנטי, מרכז העלילה של "צומת וולקן", הם תושבי הקריות. ולא לחינם שניים מהשירים ששרה הלהקה, ושזכו כחלק מפסקול הסרט בפרס אופיר, נכתבו על ידי יחיאל "קיטש" אמסלם, הפורש הראשון מלהקת בנזין.
בנזין היא גלגולה של להקת גרסאות כיסוי שפעלה באזור חיפה והקריות משנות השבעים עד תחילת שנות השמונים. עם גרעין ההרכב נמנו יהודה פוליקר והבאסיסט בנימין "בנג'ו" קמחי מקריית ים, שבשנת 1975 הקימו את להקת ברקת והתחילו להופיע במועדוני האזור ובחתונות. "גדלנו על רוק - ביטלס, האבנים המתגלגלות, לד זפלין, פינק פלויד, אנימלס, וזה מה שניגנו", מספר קמחי. "השורה התחתונה היא שהתפרנסנו יפה מאוד בתור להקת חתונות". פוליקר מספר שההרכב היה מוכן לקבל תכתיבים מסוימים מבעלי השמחות שאליהן הוזמנו, "אבל מי שהזמין אותנו ידע בדיוק מה הוא מקבל וזה רוק. אפילו מארש החתונה היה בדיסטורשן".
עם הזמן נגנים באו והלכו, עד שהתגבש לצד פוליקר הרכב שכלל גם את חדד על התופים ואת אמסלם כגיטריסט - אף הם חברי ילדות מהצפון. במקביל לרפרטואר הקאברי התחילו להצטבר גם לחנים מקוריים שחיבר פוליקר. בשנת 1981 הוחלט שהגיע העת לנסות לפרוץ את מעגל השמחות המשפחתיות ולהקליט קסטה שתישלח לגורמים בתעשייה.
אחרי שעברה אצל אינספור אמרגנים, סוכנים ונציגי חברות תקליטים שסירבו להגיש לחבורה את החוזה הנכסף, הגיעה הקלטת אל תחנתה האחרונה: יעקב גלעד. האחרון היה כבר אז שם ידוע בתעשייה ככותב שירים לאמנים מוכרים, בהם גידי גוב, אריק סיני ויהודית רביץ. "שמעתי בקסטה הזאת להקה שעדיין לא שמעתי לפני כן בישראל", נזכר גלעד. "הצליל היה נשכני, רוק אמיתי ואותנטי, זה התחבר לי לדברים ששמעתי בחו"ל. זה נוגן טוב, היה סאונד מגובש. תפסו אותי הצליל, הנגינה הטובה והלהקתיות".
גלעד מספר שגם אחרי שהחליט לקחת את הלהקה תחת חסותו ולכתוב לה את מילות השירים, היא עדיין לא היתה בשלה להקליט: "נוצר מצב שהגעתי לחזרות, לבקר אותם מדי פעם, ובלי שהבנתי מה אני עושה התחלתי להפיק אותם מוזיקלית. היו שירים ארוכים מדי, שירים שהבנייה שלהם היתה מסורבלת, ובנוסף לזה עבדנו על הטקסטים.
"בהתחלה אף אחד לא האמין בזה. גם כשאני הגעתי היתה לי בעיה לשכנע את חברות התקליטים. היחידים שרצו את זה היו יוריק בן דוד ועמירם הר אבן המנוח מסי.בי.אס, וטמירה ירדני, שהסכימה להיות האמרגנית של הלהקה. כשהבאתי את הקסטה לסי.בי.אס ידעתי שאין מצב שאני מביא להם משהו שלא מדביק את האנשים לקירות. ישבתי אצל יוריק בבית והשמעתי לו את זה במרפסת, והוא הודיע לי שהם לוקחים את זה. התקשרתי ליהודה וסיפרתי לו. היה ברור שיש פה מהלך שיכול לשנות חיים".
"שמעתי שם טריות ורעננות של משהו שמגיע ממחוזות אחרים, זה לא היה שירי להקות צבאיות", מספר בן דוד, מנהל סי.בי.אס דאז. "זה לא היה נשמע כמו חיקוי של שום דבר, אבל שמעת שזה ספוג במסורות רוקנ'רול. היו בזה המון מוזיקליות והמון כישרון. לא היה אפשר לעמוד בפני זה. היה ברור לי שאנחנו הולכים על זה".
אחרי שהלהקה הוחתמה, עברו אמסלם, קמחי, חדד ופוליקר למרכז. חדד זוכר שהוא חלק דירה עם אמסלם ומשפחתו בראשון לציון. רוב החזרות נערכו במתחם הדולפינריום, ובמהלכן הוחלט לשנות את שם הלהקה לבנזין. ההקלטות נערכו באולפני טריטון בתל אביב, ועל עבודת הסאונד ניצח יעקב מורנו. הקילומטרז' שצברה הלהקה בנגינה משותפת בהופעות ובחזרות במשך שנים הוביל לכך ש-24 שעות זה גם פחות או יותר הזמן שנדרש להרכב כדי להקליט את התפקידים הכליים.
"השעות הראשונות שלנו שם היו הרגעים הכי מאושרים בחיים שלי", אומר קמחי. "היתה שם אווירה הכי טובה בעולם. הקלטנו 11 פלייבקים בלייב אחד אחרי השני, בלי תיקונים ובלי כלום"24 שעות " הן המילים הראשונות המושרות באלבום, מיד אחרי הרצועה "חתול עירוני", והן לקוחות מתוך השיר "חופשי זה לגמרי לבד". "זה השיר שאני הכי אוהב באלבום", אומר פוליקר, "השיר הזה הוא בדיוק אני. יעקב כתב שם את עצמו ואותי".
על אף הריגוש שבעבודה על אלבום הבכורה, חדד זוכר תקופת צנע של ממש. "החלטנו שיאללה, הולכים להגשים את החלום", אומר חדד, "אבל הבעיה היתה שבתקופת החזרות לא יכולנו להתפרנס. חיינו פחות או יותר על דמי כיס שקיבלנו מחברת התקליטים". אהוד שמיר, שהיה אז שותפו של גלעד בניהול הלהקה (ושבנו, הגיטריסט שמוליק שמיר, מנגן בשנים האחרונות עם פוליקר), נזכר שגם כאשר יצא "חופשי זה לגמרי לבד" כסינגל, "די צלענו. רק חובבי רוק אהבנו אותנו אז. ואז הגיע 'יום שישי' והפכנו לקונצנזוס".
בתחילת יוני 1982 פרצה מלחמת לבנון. זמן קצר אחר כך הגיע הרגע של בנזין. הלהקה הוזמנה להופיע בבסיס תותחנים בצפון עם שירי אלבומם החדש. מצלמות הטלוויזיה ששידרו את המופע לערוץ היחיד שהיה אז תפסו פיסת היסטוריה שמורכבת מכל החומרים הדרושים כדי להתקין הזיה ישראלית אפויה כהלכה: טנקים בתור טריבונות, מאות חיילים שמוחאים כפיים רגע לפני או אחרי הקרבות, ומול מדי הבי"ת שלהם, הזרוקים עליהם ברישול, עומד זמר בחולצה שחורה עם הדפס של להקת הפאנק הבריטית הקלאש, ובפיו שיר פופ קליל שמכריז: "יום שישי, את יודעת, יש בעיר מסיבה".
"זה בכלל שיר עצוב ומדכא", טוען פוליקר. "ההפך משמח. תקרא את המילים - מה יותר עצוב מבן אדם שמה שיש לו בחיים זה רק את יום שישי וכל השאר זאת שגרה משעממת?". קמחי נחרץ בהרבה לגבי שיר השנה במצעד הפזמונים העברי תשמ"ב, והקליל מבין שירי האלבום. "זה שיר פופ מסריח", הוא קובע. "אני אנטי שלאגרים. זה קיטשי, נמרח, וזה לא הסגנון שלי. זה רק מראה על הטעם של הקהל". חדד אמביוולנטי: "יום שישי הוא קצת ילד חורג באלבום, הוא הכי פחות רוקי. אבל בשורה התחתונה זה השיר שעשה אותנו".
פוליקר מספר שבתום ההופעה בבסיס התותחנים "יעקב אמר לי שמעכשיו החיים שלי ייראו אחרת. והוא צדק. מאז אני מרגיש כמו קוף בקרקס". אחד הרכיבים הזכורים מ"יום שישי" הוא הגיטרה האנרגטית של פוליקר שפותחת את השיר. זה לא תפקיד הגיטרה היחיד שזכור מהאלבום. את "חופשי זה לגמרי לבד" ניתן לזהות גם היום גם בלי לשמוע ולו מילה אחת מהשיר בזכות הגיטרה שפותחת אותו, וכך גם את "תני לי סיבה". הסולו המוכר מכולם הוא כמובן זה שפוליקר ניגן ב"גשם", אבל אליו עוד נחזור בהמשך.
ההצלחה של הרביעייה הבעירה זירת קרבות נוספת בפופ הישראלי, לצד זו של ירדנה נגד עפרה: בנזין נגד תיסלם. דומה שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שישראל יכלה להתהדר בדרבי להקות, אלא שבפועל, בניגוד למהלומות המילוליות הנהוגות במקרים כאלה בחו"ל, היחסים בין חברי הלהקות הישראליות היו תקינים, והן אף קיימו הופעה משותפת בבית המורה בתל אביב שבסופה ניגנו יחד על אותה במה. בראיונות הקפידו חברי בנזין להבהיר שההצלחה של תיסלם עזרה לפרוץ עבורם את הדרך לחברות התקליטים. תיסלם מצדה, יחד עם צביקה פיק לפניה, הוכיחה שתופעות כמו הסתערות של בני ובנות עשרה על הבמה בצרחות אפשרית גם בישראל.
בנזין רכבה על גלי ההבנה הזאת, אם כי שמיר טוען ש"הקהל של תיסלם היו בעיקר ילדות, הקהל שלנו היה יותר קשוח". ילדות או לא, חדד מספר שבהופעה המשותפת הגרעין הקשה של מעריצי תיסלם שאל כמה המנוני כדורגל, כדי להבהיר למתופף של המתחרים מה הם חושבים על אמו.
ההצלחה של בנזין תורגמה למכירות של 40 אלף עותקים בתוך שנה. עם הזמן נוספו עוד כמה עשרות אלפי עותקים. אלא שזאת בדיוק הסיבה שסיפורה של בנזין הוא ראשיתו של אתוס שמתחיל במשבר גדול, ממשיך במופע מהדהד ראשון של "תסמונת האלבום השני" ומסתיים שנים מאוחר יותר עם משפטים כמו "אין רוקנ'רול בעברית". בנזין היתה להקת הרוק הראשונה שהגיעה משום מקום, כבשה את הזרם המרכזי ובאותה המהירות גם התנפצה לרסיסים. כלומר אם לרגע היתה תקווה לרוק הישראלי, הרי שמקרה בנזין צרב בתודעה שלו פוסט טראומה שמלווה אותו עד היום, גם ברגעי התהילה. אולי בעיקר בהם.
בשנה לפני שהגיעו לתל אביב עוד הצליחו חברי הלהקה להתפרנס בכבוד מלהקת האירועים שלהם. השורה התחתונה אירונית: מההיבט הכלכלי, להקת ברקת היתה כנראה מוצלחת יותר מלהקת בנזין. "רוני בראון (אז בחברת סי.בי.אס ולימים מנכ"ל הליקון) גדל איתי בקריית ים, וכשגדלנו נהגנו להיפגש על רצועת החוף שבין חיפה לתל אביב", מספר קמחי. "אחת הפגישות האלה נערכה לפני שחתמנו על החוזה. רוני אמר לי אז'אתה מתפרנס טוב, תישאר איפה שאתה. אי אפשר להתפרנס בארץ מרוקנ'רול'. אני חושב שזה מה שגרם לי להיות יותר מוכן כשהגיעה הנפילה".
אמסלם סיפר בראיונות עבר שממכירות התקליט קיבלו כ-1,000 דולר כל אחד. את רוב הכסף הרוויחו מהופעות. אבל גם זה היה סכום זניח, מה גם שקמחי, חדד ואמסלם כבר היו בעלי משפחות. "על כל הופעה היו המון גורמים שנגסו ברווחים. שילמת לחברת סאונד, לתאורן, לחברת ההובלה של הציוד, למקום, וממה שנשאר נאלצנו להתחלק כל הארבעה. אז לא נשאר הרבה".
שמיר אומר שבאותה תקופה גם השוק עדיין לא למד כיצד למקסם את הרווחים מתופעות רוק בעלות נפח קהל שכזה. "אני אתן לך דוגמה", הוא אומר, "פעם אחת ארגנתי הופעה במגרשי הטניס של רמת השרון לבנזין, יהודית רביץ ושלום חנוך. תחשוב מה זה שלושתם יחד. בעיריית רמת השרון דווקא חשבו שזה אמור להיות אירוע פנימי שלהם וסירבו שנפרסם את המופע מחוץ לרמת השרון והסכימו רק לפרסום בחוברת פנימית של העירייה. אתה מבין? קיבלנו איזה סכום שנקבע מראש, וכמובן שלושת רבעי מהכיסאות היו ריקים".
כוחו של האלבום הוא גם בכך שזה סיפור שנכתב מראש. השיר השלישי, "חיפה חיפה, תל אביב", הוא עדות לכך שכל התסריטים האפשריים כבר היו טמונים בתודעת הלהקה ובעיקר של האיש שלקח אותה לעיר הגדולה, יעקב גלעד. זה שיר שמעניק ביטוי לשבר המובנה כמעט, והכל כך מוכר היום, שאצור בחלומות התהילה של הרוקנ'רול; אותו סוף בלתי נמנע, שמעניק לרוק הישראלי נימה הרואית ואנושית בו זמנית. "חיפה חיפה תל אביב/ נוסעים ובדרך מתחילים לריב/ אומרת עזוב חלומות רוקנ'רול/ זה כבר לא בשבילך אתה ילד גדול/ תראה מה קורה פה, איתי ואיתך/ מתי נתחתן ונקים משפחה".
"יעקב הכיר אותנו כמו שהוא הכיר את עצמו", אומר פוליקר. "השיר אומר'או שאני לא מתחתן, או שאני קובר את החלום'. זה בדיוק היה המצב שלי באותה תקופה". "זה הסיפור בעצם", מסביר חדד, "נוסעים באי ידיעה, בלי שמץ של מושג מה הולך להיות".
הפירוק התרחש על רקע מקצועי דווקא. אמסלם ביקש לשלב חומרים משלו בלהקה ונחסם. מאוחר יותר טען שפוליקר וגלעד הם שחרצו שלבנזין יהיה פרונטמן אחד. אמסלם פרש לפני הקלטות האלבום השני וחזר לקריות, אל טכנאות השיניים, המקצוע שלמד בבית הספר המקצועי, ואל הופעות קטנות עם להקות ברים מזדמנות. "היה לנו מנהל, והוא החליט מה שהחליט, וההחלטה היתה שאני מנהיג הלהקה", מסביר היום פוליקר בצמצום.
השלושה שנותרו הקליטו את "משמרת לילה", אלבום מחוספס פחות, נקי ומהודק. זאת היתה בנזין שונה, במובנים מסוימים אפילו טובה יותר, אבל זה כבר לא היה ההרכב הבועט בעל האנרגיות המתפרצות. שירים כמו "משמרת לילה", "בית משותף" ובעיקר "פנים אל מול פנים" הפכו ברבות הימים ללהיטים גדולים, אבל בזמן אמת האלבום מכר אלפים בודדים של עותקים ונחשב לכישלון מסחרי מהדהד.
הפרישה של אמסלם והירידה הניכרת במספר ההופעות, שהפכה את קשיי הפרנסה לעוני של ממש, הביאו לפירוק סופי של החבילה. גם קמחי חזר לקריות ואל טכנאות השיניים. חדד התפרנס משיפוצים ומחלטורות פה ושם עם אמנים אחרים ועם להקות שוליים. "אני יודע מאיפה באתי וחזרתי לאותו מקום, בלי בושה ובלי חרטות", אומר קמחי, שבינתיים חזר בתשובה. "הלכתי עם החיים לאן שהם הובילו אותי. קצת משכו אותי באף אמנם, אבל הייתי עושה את זה עוד פעם".
קמחי , אמסלם וחדד ראו בעיניים כלות איך פוליקר, שכבר היה בדרך חזרה צפונה, עושה פניית פרסה ומשיק באמצעות "עיניים שלי" את אחת הקריירות המרשימות ביותר של מוזיקאי ישראלי. הפער בינם לבין החבר לשעבר גרם להם מדי פעם להתמסר לעיתונאי שטרח להתקשר ולשפוך דרכו את מררתם. השלושה אף ניסו להקים את בנזין מחדש בשנת 1998 ללא פוליקר, אך לאחר התייעצויות בחרו להרכב את השם "עקבה 98". הוא לא המריא. עם זאת, שניים מהשירים זכו כאמור להכרה כחלק מהפסקול של "צומת וולקן".
בנזין גם לא התאחדה מעולם - עובדה הבולטת במיוחד על רקע האיחודים התכופים של תיסלם. "לא היה איחוד כי הקשר בין האנשים התפורר", מסביר גלעד. "יש שם אנשים שלא דיברו אחד עם השני, שהשמיצו אחד את השני, היה הרבה דם רע. לא היה צורך להיפגש מחדש. יש להקות שיש להם געגוע זה לזה. פה זה לא היה".
אבל יש גם כמה קרני אור בסיום המדכדך של בנזין. אחד המתופפים המלווים את פוליקר בשנים האחרונות הוא אלי חדד. בימים אלה אף משלימים השניים את העבודה על אלבום הבכורה של חדד, שאותו כתב והלחין פוליקר. "יש לנו מיני-בנזין בהופעות", אומר פוליקר, "ואחרי עוד כמה מיקסים ושירות, גם ייצא האלבום של אלי. הוא זמר נפלא בעיניי".
זמר נפלא נוסף, הפעם בעיניי, הוא קיטש אמסלם. אמסלם לא התראיין לכתבה זו. לאחר כמות נכבדה של צלצולים ומסרונים שלא נענעו, שוכנעתי להניח לו. השתיקה שלו מהדהדת לאורך כל הטקסט הזה, אבל מעניקה את המרחב הראוי לתרומה הנפלאה שלו למוזיקה הישראלית, השיר "גשם", הרצועה החמישית ב"24 שעות ". בלי להסתכן יותר מדי מותר להניח שמאז הביצוע של אלי לוזון, דווקא "גשם" הוא השיר המושמע ביותר מכל שירי האלבום ההוא. הוא ה"ילד מזדקן" של בנזין.
אלו הנחמות הפעוטות, הנסים הקטנים, שהרוק הישראלי מזמן מדי פעם למי שהקריבו חלק מעצמם על מזבחותיו. את הלחן המושלם והשורות "ברחובות כיבו מזמן את הניאון" או "ספרי לי מה כבד עלייך" אף אחד כבר לא ייקח מאמסלם. את הסולו של יהודה פוליקר, סולו שנכנס לפנתיאון של המוזיקה הישראלית ושוכן שם על אחד מהמדפים העליונים, מותר לפרש גם כמחוות כבוד אחרונה מהחבר לשעבר, ליווי צמוד של שותף לדרך יד ביד אל הנצח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם