כאן בשביל להישאר: החדש של כל החתיכים אצלי מתפוצץ על כל מה שזז
שנתיים לאחר אלבום הבכורה, כל החתיכים אצלי משחררים אלבום שני בועט בכיכובה של סולנית שמחפשת לפתור את חוסר השלמות בחייה
כל החתיכים אצלי, ''#2'', נענע דיסק
>> הפייגלינים: ראיון עם "כל החתיכים אצלי"
אפילו הרדיו לא היה יכול להישאר אדיש לתופעה שמסרבת לתת לרוק הישראלי המוספד להישען על הקלישאה הנצחית כי מאז שנות התשעים לא קמה למעשה שום להקה משמעותית ששרה בעברית ומביאה משהו רענן.
אז נכון, מה שעושים כל החתיכים זו לא שירת משוררים, ודאי שלא מוזיקה מורכבת ולא נראה שזו הלהקה הנכונה להנהיג את הרוק חזרה ללב המיינסטרים הישראלי, אבל למי איכפת? הדבר הכי חשוב שקמה רוקרית צעירה ומופרעת, שהיא כאן כדי להישאר.
שנתיים אחרי קודמו, בשבוע שעבר הגיח לאוויר העולם האלבום "#2" של כל החתיכים, כשהמילים והלחנים כולם של הסולנית ההיפראקטיבית ילידת חדרה, וכמו בקודמו נמשך הטיפול בחוסר השלמות בחייה. כבר בפתיחה זורקת הפייגלנית לעור התוף של המאזין המופתע את "אני רוצה למות", ששם על השולחן את הסוגייה הנדושה הדנה ב"כמה אנשים יגיעו להלוויה שלי?". ובכן, היא טוענת שזו לא בושה לרצות לראות "מי לא מפסיק לבכות", "מי ייפול על הברכיים ויצרח: 'זה לא יכול להיות'" ולשמוע מי יספר כמה מדהימים היינו ומי ירגיש טיפש "בגלל שהוא פספס".
מיד אחריו מגיע תורו של "צולעת" (שאגב, בקליפ שצולם עבורו צולעת זהבי-פייגלין כל הדרך אל הפריים), שיר רוק בועט ומגניב ללא פשרות בו היא מספרת שבחיים האלה יסלחו לה על הכל פרט לכך שהיא צולעת. אחר כך היא ממשיכה ל"הכל בסדר", המתאר מציאות מוצלחת ("יש לי שלושה זוגות של ג'ינס שעושים לי טוסיק חמוד", "אני שרה שירים, שלא כולם חייבים לאהוב", "בעוד שנה מהיום יהיה לי תואר ראשון") לנוכח התנפצות פנטזיות ("חלומות זה לילדות קטנות", "הכל בסדר אבל איכשהו דמיינתי שזה יהיה יותר") - אשר לעזרתו באים בהמשך גם "כל הסיבות", המספר על אומללות יחסית בחיים ומבכה ברכות את המצב בו האושר ממאן להגיע למרות שהמצב מאפשר זאת, ו"בפקולטה למדע מדויק" החד כתער ומסכם הכל בשורת המחץ: "איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור?".
נקודות החולשה באלבום הן "התביישתי" הסדיסטי והמוזר, רק בגלל האלגוריות הבלתי ברורות בעליל הכוללות חיתוך רגליים וניקור עיניים מטאפורי (או שלא), ו"אוי אלוהים ישמור" ההזוי המספר על פאדיחה לכאורה בו כנראה ראו לדוברת הכל מתחת לבגדים.
אל דאגה, זיכרונם נמוג מיד עם "עולם תקין", שהיה יכול להיות להיט רדיו אלמלא היה המנון לשירים לא תקינים פוליטית (כולל אמירות כגון: "אני רוצה שנזדיין בלי שאני אצטרך להוריד בגדים", "מה זה גבר שלא מזיין? מה זו בחורה שלא מתפשטת?").
בשיר "ילדה קטנה ומכוערת" הכאסחי מספרת הפייגלינית שכשתהיה לה ילדה היא לא תעטוף את המציאות שלה בורוד אלא תגיד לה את האמת ולו רק כדי שלא תפתח ציפיות מיותרות מהחיים. אגב, אם כבר מציאות לחוד ופנטזיות לחוד, נבחר "פוזה" כדי לחתום את "#2" ולחדד את הפער שבין העולם החיצוני לפנימי.
באלבומם השני של כל החתיכים אצלי מגיעה כתיבתה של הסולנית איה זהבי-פייגלין לכדי התפוצצות על כל מה שזז. למרות שהכל נראה כאילו נכתב במחי יד, כל בית שכתבה מלא מחשבה מקדימה ותת-מודע יצירתי. אכזבות, למרות הכרה באושר שמחכה מעבר לפינה, והתנפצות של חלומות בהקיץ, חרף מציאות לא רעה בכלל - הם מה שלקחתי איתי מהמסע הזה. זה לא מעט, בוודאי לנוכח העובדה שלכל שיר כאן יש כוח של סינגל. מצד שני, כמו שאומרת הפייגלנית - "אני שרה שירים, שלא כולם חייבים לאהוב - וזה פסדר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם