מבחן הרגש: ג'יין אוסטן מרתקת גם אחרי יותר מ-200 שנה
"השפעה" של ג'יין אוסטן מראה כי תהפוכות חברתיות והתפתחויות טכנולוגיות ששינו את העולם באורח רדיקלי לא שינו את הרגש האנושי. בת האצולה הכפרית נאמנה לאהבה האחת בעודה נאבקת על זהותה כאדם עצמאי
העולם האנושי נחלק בבירור בין איכות לריקנות. "השפעה" כריכת הספר
טיול איטי בשדות האמפשייר עשוי להוסיף נופך תחושתי לקריאה בספריה של ג'יין אוסטן. אבל גם מי שטרם טיפס על מדרגת עץ כדי לחצות גדר מפרידה בין שדה לאחו, כפי שמתואר ברומן שלפנינו, ואף מי שעדיין לא שתה מי-מרפא באולם המשאבה בבאת', ימצא עצמו במחוזות אוסטן מן העמוד הראשון.
הסופרת המיוחדת הזאת, קטגוריה משל עצמה, מקיפה באחת את הקורא ומציבה אותו בלב המקום, האווירה והתקופה. התרגום נענה לאורח הכתיבה המתהלך לו באיטיות תוך שיחה באוצר המילים התקופתי, אך לעתים נוסח המשפט האוסטני צובר סרבול ארכני בגרסה העברית.
אוסטן ממשיכה לרתק את הקורא אחרי יותר ממאתיים שנים של תהפוכות חברתיות והתפתחויות טכנולוגית ששינו את העולם באורח רדיקלי. העניין בגיבוריה המבלים את ימיהם במפגשים חברתיים פטפטניים, עדיין מושך אל תוך הרומנים שלה מפני שהיא עוסקת ברגש האנושי. והרגש האנושי לא השתנה מאז סוף המאה השמונה עשרה. בני אדם צעירים עדיין מתאהבים ורוצים להתחתן. נשים עדיין מצפות שהגברים יבהירו למה בדיוק הם מתכוונים. היררכיית המעמדות עדיין שולטת בכל חברה שהיא, אף כי שושלות אצולה פחות מבוקשות היום משושלות ממון. וכמו ברומנים של אוסטן, יש בבני האדם מי שהם גחמנים, מתלוננים סדרתיים, נבובים, רכלנים, ומחושבים המנהלים את חייהם של אחרים. ויש בהם גם טובי לב, מעשיים, נבונים, נאמנים וישרים.
אף כי העולם האנושי ביצירת אוסטן נחלק בבירור בין איכות לריקנות, הרי שהיא יודעת למצוא בגיבוריה גם את המורכבות. קפטן וונטוורת, הגבר הנאצל והאהוב ב"השפעה" מניח לכעסו ועלבונו לעוור אותו בפני אופציות חיוביות הנפתחות בפניו. ליידי ראסל, חברתה הבוגרת ו"המשפיעה" של אן, גיבורת הרומן, גוזרת על הצעירה שמונה וחצי שנים של בדידות מענה בשל התנגדותה לנישואיה לוונטוורת. ליידי ראסל זאת, השקולה והמיושבת, שאן מתייעצת אתה בכל עניין, מתגלה כאשה בעלת אבחנה לקויה וחשיבה מאובנת. ובכל זאת, אן אינה חדלה לאהוב אותה. ואן עצמה, נבונה ובעלת עמדה, טהורה מכל תפלות או זדון, אף היא מגלה חולשה ונכנעת לליידי ראסל בדחיית חיזוריו של הצעיר האהוב עליה. כניעה זאת תהיה השגיאה הגדולה שלה. אך אל דאגה, היא תתעשת, אף כי כחלוף כל שנות בחרותה. צעירה בת עשרים ושמונה בתחילת המאה ה-19 כבר חוותה את מחצית חייה כמעט. אוסטן עצמה, שנולדה ב-1775, נפטרה ממחלה לא ברורה בהיותה בת 42. "השפעה" יצא לאור לאחר מותה.
מעטפת הסיפור של אוסטן שקופה. היא אינה ממסכת את ההתרחשות בתיאוריוּת מיותרת. הטקסט שלה כמעט עירום וחושף את העיקר ללא קישוטים. הנושא המרכזי השב ומעסיק אותה: מאבקה של צעירה על גיבוש זהות עצמית מקורית, בחברה שבה נשים ממעמד מסוים ומעלה אמורות לעסוק רק במסיבה הבאה בלי לעבוד לפרנסתן. אן אליוט, כמו גיבורותיה האחרות, אמורה לקוות לגבר בעל הכנסה שיחפוץ לשאתה. בינתיים מצפים ממנה שתטייל ברגל סביב בית האחוזה של אביה, או שתבקר אצל שכנים בני מעמד זהה כדי לשתות תה ולהחליף מידע בעת שאפילו מבזקי החדשות הרדיופוניים טרם נבראו. בחורות מעניינות, כפי שהייתה אן, הרבו לקרוא ספרים וביקשו סביבן קוראים נוספים, אך מעבר לכך התבקשו להשתיק אנרגיות מנטליות כלואות.
אוסטן מעניקה לרגש הטהור והנאמן ערך עליון. לעתים היא שוקעת לרצף משפטי פרשנות כמעט פילוסופית הבאה לבאר את דקויות מהלכי הרגש אצל מי מגיבוריה. עניין זה שייך לנהגי הכתיבה התקופתית, אך הוא אופייני במיוחד לאוסטן, שחיטטה בנפש האנושית עד שסילקה מתוכה כל מסתורין. יהיו מי שיראו פשטנות בסגנון ובאופי סיפוריה. אפלת עולמן היצרי של האחיות ברונטה מכשפת, לעומת הבהירות נטולת המיניות של אוסטן. אך מי שיטרח לקרוא את "השפעה" בשימת דגש על הביקורת החברתית, ימצא מכמנים סאטיריים לעסוק בהם.
אוסטן מאמינה באהבה אחת חזקה בין אשה לגבר, אהבת אמת, התואמת אישיות חזקה ויציבה. המאבק שלה על מימוש הרגש הזה הוא מרד תקופתי. אנשים נישאו בזמנה מכל מיני נימוקים, ואהבה לא הייתה בראש הרשימה. בארץ שבה האצולה הכפרית קבעה איך תנוהל המדינה, הכרח היה להשתדך גבוה ככל האפשר. כומר היה נחות מבחינה מעמדית, אדמירל בצי המלחמה היה גבר מבוקש, שהמלחמות הבטיחו לו הכנסות גבוהות. ברונט שירד מנכסיו השתדל להסתיר את מצבו הכלכלי בלי לפגוע באורח חייו הראוותני.
אוסטן מנתצת בכל סיפוריה, וגם ב"השפעה", את מוסכמות זמנה. היא מוחה על אמות המידה הפטריארכאליות,
שלפיהן בני אדם אינם נשפטים לפי מוסריותם, ההומניות שלהם ורמת האינטליגנציה, אלא לפי איזו היררכיה ששיבצה אותם במדרג חברתי חסר ערכים מלבד תארי אצולה וממון. אן שלה נאלצת להשלים עם מקומה של האשה בחברה, אך מביעה אי-נחת מההבדלים בין המינים. "אנחנו גרות בבית, שוקטות, מסוגרות, טרף לרגשותינו," אומרת אן. "אתם נקראים לפעולה. לכם יש תמיד מקצוע, עיסוקים (...), המחזירים אתכם מיד לחברת בני אדם (...)".
הסופרת חושפת מרירות כלפי האוטומטיות שבה על בת לכבד ולציית לאביה המביך גם אם הוא אוויל גנדרן ("סר וולטר לא היה חכם גדול") שאינו מעריך ואינו אוהב אותה. היא זועמת על אמות המידה המעדיפות את אליזבט, אחותה של אן, גברת מזויפת שעולמה צר וריק ואין בה שמץ הגינות. ואף כי הביקורת של אוסטן מובעת בהומור סלחני, הרי שהטיפוסים המנופחים שהיא מעלה אל במת הסיפור מגלמים את זעמה של אשה שפגשה בהם לא אחת בימי חייה, וסבלה מכך בעודה שותקת ומשתוקקת להביע את גרסתה. "לגברים היה יתרון גמור עלינו והם שסיפרו את סיפורם," אומרת אן. "הם זכו להשכלה הרבה יותר; העט היה בידיהם. אינני מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים".
ג'יין אוסטן, השפעה, מאנגלית: מיכל אלפון, אחרית דבר: רונית מטלון, כתר, 268 עמ'
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם