כיעור קומה: אגלי קיד ג'ו מתרגשים לקראת הנחיתה בתל אביב
אגלי קיד ג'ו, מלהקות הרוק הפופולריות של תחילת שנות התשעים, תחמם בפארק הירקון את גאנז אנ' רוזס. אחרי הפסקה בת 15 שנה הם מרגישים בני מזל להגיע לישראל
אחד השמות שצדים את העין כשמביטים בכרזות המופע הוא זה של אגלי קיד ג'ו, אלה עם הזמר היפיוף ויטפילד קריין, להיט הענק "Everything about You" והחידוש ל"Cat's in the Cradle".
"יש הרבה רוח במפרשים כרגע, כולם מתרגשים מאוד ושמחים שזה הולך לקרות", אומר בהתלהבות קריין, בן 44 כיום, ממקום מושבו באגם טאהו היפהפה. התלהבות שגורמת לו בכל משפט שיוצא מפיו לדחוף את המילה "מגניב" ולשדר שביעות רצון, כיאה לזמר שהצליח לאחד את הלהקה שלו אחרי 15 שנים.
מלבד ההופעות, הקאמבק של אגלי קיד ג'ו מתבטא גם באי.פי חדש בן שישה שירים בשם "Stairway to Hell", שיוצא ממש השבוע. "אנחנו מתלהבים מאוד מהשיט החדש שלנו", הוא מכריז. "באופן אישי, אני חושב שאלה השירים הכי טובים שיצרנו אי פעם. 15 שנה זה המון זמן".
איך מקימים לתחייה להקה אחרי עשור וחצי?
"דיוויד פורטמן, הגיטריסט שלנו, הפך עם השנים להיות אחד ממפיקי הרוק הטובים והגדולים ביותר בעולם. המתופף שלנו, שנון לרקין, מנגן עכשיו בלהקת גודסמאק ודיוויד בדיוק הפיק להם את האלבום החדש. הם ישבו בסטודיו ואז דיוויד הציע לו לחזור לעשות מוזיקה יחד. הם התקשרו אליי ואל קורדל קרוקט, שאלו אם נהיה מעוניינים, וכולנו הסכמנו שזה יכול להיות מגניב. אז לאורך השנה האחרונה הקלטנו את השירים החדשים, עשינו להם מיקס ועכשיו אנחנו בודקים את השטח. מי יודע מה יהיה? עבר לא מעט זמן. אבל התשובה שלנו לשאלה היתה 'כמובן'".
זה נשמע כמעט פשוט מדי. לא היו עניינים לא פתורים?
"לא במקרה שלנו. שום דבר בחיים לא מסתיים טוב, לא באמת. לא עבודות, לא להקות וגם לא מערכות יחסים. אבל מבחינת ההתפרקות שלנו, לא שנאנו זה את זה, פשוט עשינו המון דברים בשבע השנים שהיינו קיימים וקצת נמאסנו זה על זה. כאנשים, כמוזיקאים, היינו צריכים להיפרד לתקופה. עכשיו אנחנו מתרגשים מאוד להתאחד. זה כמו לגלות זה את זה מחדש, למעשה".
איך מלהיבים את הקהל על החומר החדש? כולם בטח רוצים לשמוע את הלהיטים הגדולים.
"הסוד הוא לרצות לאהוב את החומרים החדשים בעצמך, לפני הכל. אנחנו לא כותבים שירים כדי להרשים אנשים, אנחנו כותבים שירים כדי להרשים את עצמנו. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. לפעמים אתה מקליט שישה שירים וכולם פאקינג מעולים ואז כולנו נורא מרוצים. בפעמים אחרות אתה הולך לאולפן, יש לך ציפיות גבוהות וזה פשוט לא מסתדר. במקרה הזה אני מרגיש שתפסנו משהו פה. אם אתה מצליח להוציא מעצמך משהו חזק, זה בדרך כלל ידליק גם את הקהל שלך. כי בסך הכל הוא רוצה ריפים טובים של הבי מטאל ולשמוע מלודיות טובות".
אבל ייתכן שאנשים עדיין מצפים מכם להיות מה שהייתם לפני 15 שנה.
"אני לא ממש חושב על זה. אנחנו מתכוונים להגיע ולהפציץ עם החומרים החדשים שלנו. גם השירים הישנים, בסופו של דבר, מתבקשים בהופעה הזאת, אז מובן שננגן אותם. אנחנו מתכוונים לחגוג את המוזיקה שלנו, ואני בטוח שהקהל יאהב את זה. החומר החדש פשוט מעולה ואני יודע שאנשים הולכים לאהוב אותו. אני אוהב אותו".
הסיפור של אגלי קיד ג'ו לא שונה משל להקות אחרות שפרצו בתקופת הזוהר של המטאל המצועצע - זה של סקיד רו, פויזן וסינדרלה - והתרסקו עם עלייתו של הגראנג' המחוספס שלעג לשיער הנפוח, לבגדים הצמודים, לסאונד הבומבסטי ולמתקתקות שאפיינו אותן. אגלי קיד ג'ו המשיכה להתקיים עד 1997, אבל כשעולם המוזיקה המשיך להתעדכן והשאיר אותם מאחור, הם פירקו את החבילה והתפזרו אישאיש לעיסוקיו.
הרבה להקות רוק מהניינטיז חוזרות בשנים האחרונות. למה אתה חושב שזה קורה?
"יש תופעה מעניינת כזו, אבל אני לא ממש יודע את הסיבה לכך. אני יכול לענות על כך מהזווית האישית שלי וגם התשובה שלי מעורפלת מעט: ההזדמנות פשוט הופיעה. זה היה הזמן הנכון, המקום הנכון, כולם היו בראש של לעשות את זה וכולם עושים את זה עכשיו מהסיבה הנכונה. לא חזרנו כדי להקליט המון תקליטים ולעשות מיליוני דולרים, אנחנו לא מתייחסים לדברים האלה בכלל.
"אני מצפה ללכת עם חברים שלי, לעלות על מטוס, לנגן בפסטיבלים מטורפים. אני רוצה ללכת ברחובות מגניבים, לראות דברים מגניבים, לנשום אוויר מגניב ופשוט להגיד וואו. כי העולם ענק. אני רוצה לחוות אותו וזה הכלי שלי. אני אפילו לא מנגן על כלי, אני רק שר. אם אי פעם רצית לדעת איך נראה ונשמע בן אדם בר מזל - אתה מדבר איתו כרגע. אני בחור בר מזל".
התבגרתם.
"כן. בהחלט יש לי זווית ראייה שונה. פעם רצינו לכבוש את העולם, היום זה פשוט כיף. אנחנו רוצים לבלות ולחגוג הרבה. יש לא מעט אנשים שלא מצליחים לגלות מה השליחות שלהם בחיים, אבל לכל אחד יש כזו. באשר אליי, אני בר מזל שמצאתי את השירה ובורכתי בכל המוזיקאים המצוינים שמקיפים אותי. העניין הוא שאני משתגע כשאני לא עושה את מה שאני אמור לעשות, שזה לשיר. אפילו אם זה בלהקת קאברים בעיר קטנה, ועל אחת כמה וכמה בלהקה גדולה בסיבוב ברחבי העולם. אם אחרי 15 שנה מראיין אותי בחור מישראל ואנחנו מדברים על מוזיקה ועל פילוסופיה אז החיים ממש טובים, בנאדם. אנחנו באים לתפוס אתכם".
זו שאלה כמעט מתבקשת בכל ראיון: ישראל לא נתפסת כמקום בטוח או פופולרי במיוחד כרגע. אילו מחשבות עלו בדעתך כשהבנת שאתה הולך להופיע כאן?
"התרגשתי מאוד, באופן מיידי. שום מקום בעולם הזה לא בטוח, גם ניו יורק לא בטוחה. תמיד רציתי לנסוע לישראל. אנחנו הולכים להיות בתל אביב, אחת מערי המסיבות הטובות ביותר בעולם. זו עיר אגדית. אף פעם לא הייתי שם, אבל זה נשמע כאילו הולך להיות שם כיף מאוד. לי אין פחד. אני נרגש ללכת, להתחבר לאנשים, לתת הופעה טובה, לשיר ולפגוש אנשים מגניבים, לאכול אוכל מעניין ולשתות טוב. אני בא לחוות את התרבות הזאת.
"אנחנו הולכים להיות בישראל שלושה ימים שלמים, תחשוב איזו מתנה קיבלנו אני בטוח שקורים אצלכם הרבה דברים ממש מגניבים. אני בקיא בכל הפוליטיקה והבולשיט שיש מסביב, אבל אני לא אדם פוליטי. אני זמר רוק, אני אוהב לבדר ולהופיע. אם יש משהו שאני אוהב לעשות זה להעניק השראה למישהו ולקבל השראה. זה מה שאני עושה. אין הרבה מקום בחיי לפוליטיקה, באופן אישי. אני יכול להעריך אדם פעיל פוליטית, לפעמים זו השליחות של מישהו. זו בהחלט לא השליחות שלי. בנוסף לזה אנחנו הולכים לחמם את המופע של גאנז אנ' רוזס, שזה מעולה".
אגב, איך זה לראות את גאנז אנ' רוזס שוב בפעולה?
"אקסל הוא אחד מזמרי הרוק הטובים ביותר אי פעם. שמעתי שלהקת ההופעות שלו מדהימה. כמעריץ של גאנז אנ' רוזס הייתי רוצה שזו תהיה הלהקה המקורית, יחד עם סלאש, דאף ואיזי, אבל אני מעריך את העובדה שהוא ממשיך לעשות את מה שהוא עושה. זה כבוד לחלוק במה עם גאנז ולחמם אותם בישראל".
פיתחת כבר איזו חברות איתו?
"לא לא. אני לא מכיר את אקסל, בכלל לא. אולי אפגוש אותו בהופעה, אף פעם אי אפשר לדעת. אקסל זמר מצוין, אחד הגדולים. הוא גם איש מוזר, זה בטוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם